מונדיאל 98', משחק רבע הגמר בין הולנד לארגנטינה, הדקה ה-90. פרנק דה בור שלח מסירת עומק גאונית מאחורי החצי ישר לרגליו של דניס ברגקאמפ, שעובר באלגנטיות את הבלם ומפציץ פנימה. שער ענק בכל קנה מידה, במידה מסוימת היה זה שער ששינה את חיי. עוד לפני גביע העולם שיחקתי במשחק המחשב FIFA 98', אחרי המונדיאל עקבתי אחרי אותו ברגקאמפ והגעתי לקבוצתו ארסנל. קבוצה לונדונית חביבה שכבשה את ליבי מאותה השנה.
האהדה שלי לאותה קבוצה לונדונית חביבה הובילה לרוב למפח נפש, דכאונות וכעסים על הפסדים שטותיים. מובן שהיו גם ניצחונות, אליפויות ואיך אפשר לשכוח את הדאבל הגדול של 2002, קבוצת החלומות בראשות ויירה והנרי. בסיכום, ובמיוחד בשש השנים הרעות שעוברות עלינו עד כה, הגעתי להשלמה שבכל הנוגע לתארים אין למה לצפות מארסנל. הם מתחילים הכי מהר שלהם, ולא מגבירים את הקצב, אלא נבהלים ובורחים מעצמם. כבר מספר שנים יש בעיה בסגל של ארסנל: מאז דייויד סימן כבר אין שוער רציני; ההגנה מחוררת מאז עזיבתו של סול קמפבל; הקישור מהיר, התקפי ומפוצץ בכשרון, אבל כשאין לך בסיס יציב מאחוריך ואין חלוצי מטרה אמתיים זה פשוט לא עובד; ארסן ונגר הוא מאמן וטקטיקן מדהים, ובתור איש חינוך לעתיד אני לא יכול להתעלם מעבודת החינוך שהוא עושה עם הצעירים, אבל הוא כלכלן וככלכלן הוא חושב ביזנס.
ונגר קונה בפרוטות ומפתח שחקנים מגיל צעיר, מביא אותם לגדולות ואז מוכר לכל המרבה במחיר. עד שהוא לא ישנה את שיטת הקניות, ארסנל תהיה תקועה. בסיס של כשרון בקישור כבר יש (פברגאס וולקוט, נאסרי, קלישי ועוד), עכשיו צריך שלושה שחקנים מרכזיים לאורך המגרש, שוער, בלם וחלוץ מטרה - רצוי שלפחות שניים יהיו אנגלים. נותנים את הבטחון לסגל הקיים, מבססים את המעמד של שחקני בית ומוסיפים שחקני מפתח - ככה בונים קבוצה.
למשחק מול מנצ'סטר יונייטד הייתה לי פנטזיה להגיע, אבל זה לא יצא לפועל. מהבוקר החלטתי לשמור על זכות השתיקה בקשר למשחק, פשוט סיפור האליפות באנגליה היה צריך להיסגר ולא על הצד הטוב ביותר מבחינתי. בדרך הביתה הגיעה הודעה: "יפהההה!!! רק 3 נקודות". לא התאפקתי, והתקשרתי למקור הסימוס. איזו הפתעה, 0:1 לארסנל. בהתחלה לא הצלחתי להוציא קול, ואז זה התפרץ. רגש עז של שמחה ואושר אדיר, שלווה בצעקות והנפות ידיים לכל עבר.
ניסיתי להסביר לאמא שלי את פשר השמחה: "ניצחון על מנצ'סטר זה לא סתם, זה ענק. יש עוד סיכוי לאליפות, זה לא גמור". מהר מאוד התעשתי. על מי אני עובד? זה הקטע של ארסנל, להתעורר ברגע האחרון ולהבזיק שביב של תקווה באוהדים שלה, כדי שתוכל מאוחר יותר לפוצץ את הבלון ישר בפרצוף. בסרט "אהבה על הדשא" מסופר על אוהד ארסנל מאנגליה, גם כשהם ניצחו או הובילו, הוא לא האמין שזה יחגמר באליפות. גם במשחק האחרון של העונה, דקה 89 ומובילים 0:2, הוא ישר אומר: 'נו טוב, יש עוד שלוש דקות תוספת זמן בשביל להרוס'. זוהי ארסנל, וזה כדורגל. הסם שלי, רגע אחד ייקח אותך לשמחה עילאית שאין שניה לה, ורגע אחרי הוא יפיל אותך לקרשים לתוך המציאות המרה. לפעמים הכאב הופך מוחשי. והסיבה פשוטה: קבוצה שעושה לך דווקא, היא הקבוצה שלך.
• תמיד חלמתם לפרשן בערוץ הספורט? זאת ההזדמנות שלכם. שלחו לנו למייל sport5turim@gmail.com טור דעה או פרשנות שאורכו עד 350 מילים. טורים נבחרים ייערכו ויפורסמו במדור "קול העם" של אתר ערוץ הספורט. אז למה אתם מחכים? רוצו למקלדת.