נגמר בנוק אאוט: הדרבי הזכור מכולם

חברי כנסת ביקשו כרטיסים, המפגש החמישי נדחה בגלל סיבה ביזארית והמתח התנקז לאגרוף אחד בלתי נשכח. רגע לפני הדרבי הלוהט בפיינל פור, דמויות המפתח באדום דאז חוזרים למשחק הבלתי נשכח ב-1992 וחושפים את הסיפורים שלא סופרו. אגדה שהייתה

רועי כהן ועמרי מנהיים  10.06.18 - 13:25
תחילת כתבה

השנה היא 1992. יצחק רבין מנצח בבחירות, ישראל וסין מכוננות לראשונה יחסים דיפלומטיים, מיי ג'מיסון הופכת לאישה השחורה הראשונה שטסה לחלל, לארי בירד פורש מכדורסל, דפנה דקל מגיעה למקום ה-6 באירוויזיון עם "זה רק ספורט", הוותיקן מודה לראשונה שכדור הארץ חג סביב עצמו, יעל ארד ואורן סמדג'ה עושים היסטוריה באולימפיאדת ברצלונה, דף האינטרנט הראשון בעברית נכתב, ניימאר ובר טימור נולדים, מנחם בגין ואריס סאן הולכים לעולמם. העולם משתנה ללא הרף, ורק דבר אחד נשאר: מכבי ת"א מסתערת על האליפות ה-24 שלה ברציפות, אחרי שבפעם האחרונה איבדה אותה להפועל ת"א אי שם ב-1969.

אבל בגמר פלייאוף של אותה עונה היה נדמה שמשהו נסדק. הפועל ת"א העמידה סגל בלתי נשכח בהנהגתם של דיוויד ת'רדקיל ופרוויס שורט, על הקווים עמד רלף קליין והסגל הישראלי היה כשרוני מאי פעם, עם עמוס פרישמן, שמעון אמסלם ותומר שטיינהאור.

מנגד, מכבי של צביקה שרף סיימה את העונה כהרגלה במקום הראשון, ועם סגל עמוק שכלל את דורון ג'מצי, מייק מיצ'ל, חוזה ורגאס, נדב הנפלד, מוטי דניאל, והמתאזרחים ווילי סימס ולבאן מרסר, כולם היו בטוחים שמכבי תשייט לעוד אליפות קלילה.שום דבר לא רמז על העתיד לקרות בגמר בפלייאוף, במיוחד אחרי שהצהובים טיאטאו את הפועל גליל עליון החזקה בסדרת חצי גמר הפלייאוף.

"ח"כים ביקשו כרטיסים"
כן, אז היו סדרות. להפועל נדרשו ארבעה משחקים כדי לגבור על מכבי ראשל"צ בחצי הגמר, וכולם התכוננו לדרבי בסדרת הגמר. "ידענו שיהיה חם, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו כמה", מוטי דניאל משחזר. "המשחקים היו מאוד קשוחים, לשחק באוסישקין זה היה גיהנום בשביל מכבי", תומר שטיינהאור נזכר. "היינו אגרסיביים בטירוף, היתה לנו אמונה שאנחנו יכולים לנצח את הסדרה הזו", אומר שמעון אמסלם.

דניאל מעיד על עצמו שהוא זוכר כל דקה, כל יום וכל תקרית מהסדרה הבלתי נשכחת. "היה מתח גדול בסדרה. זאת היתה סדרה מאוד מדוברת, הרגשת את המתח בעיר. לכל קבוצה היו שחקני NBA, שורט בהפועל ומיצ'ל במכבי וזה היה די נדיר בתקופה ההיא".

שטיינהאור מתרפק על הזיכרון מאוסישקין ומהאווירה באותה תקופה: "הסדרות בשנים האלה היו ה-דבר של הכדורסל. אז היה הרבה יותר חם מהיום, יותר בלאגן, האולם הביתי שלנו היה קשה מאוד לקבוצות יריבות, היה לנו יתרון משמעותי בזכות הקהל והאווירה, זה היה מבצר אמיתי. אז הכדורסל היה בשיאו, בתקופות שקבוצות הרגישו שהפערים ממכבי מצטמצמים".


אמסלם מיישר קו: "היה עניין מטורף. חברי כנסת התקשרו אלי לבקש כרטיסים למשחקים. אנחנו היינו הקבוצה שבאה לעשות את המהפכה בכדורסל. ככה הרגשנו, ככה התנהגנו, באמת האמנו בזה. לא היה בנו פחד, ידענו מה רצינו למרות שלא היתה לנו עונה מדהימה. במאני טיים, כשרלף קליין בצד שלך, אתה בטוח שדברים טובים הולכים לבוא".

עצרו הכל, הנשים משחקות
משחק מס' 1 היה המתאבן. מכבי ניצחה 69:72 בסיומו שלך מותחן חרי עוד ערב ענק של דורון ג'מצ'י, עם 33 נק'. 29 של שורט לא הספיקו לאדומים. "אני לא זוכר כלום מהסדרה הזאת, כלום", ג'מצ'י מודה, כמה קלעתי במשחק הראשון? 33? אם אתה אומר אתה יודע. תשאל את מוטי, הוא זוכר הכל, יש לו זיכרון של פיל".

בהמשך, כל קבוצה שמרה על הבית: הפועל עם 88:82 במשחק 2 באוסישקין, מכבי עם 81:64 במשחק השלישי ביד אליהו, ושוב הפועל עם 86:82 במשחק מס' 4. הכל התנקז להכרעה ביד אליהו.

"הכי מצחיק זה שהיה פער תשעה ימים בין משחק 4 למשחק מספר 5", דניאל נזכר. "ישראל לב שהיה עוזר המאמן של רלף בהפועל היה צריך לנסוע עם נבחרת הנשים לאיזה טורניר בחו"ל, אז כל הסדרה חיכתה, אתה מבין? זה היה הזוי, היה מתח מטורף, תחשוב מה זה תשעה ימים לחכות אחרי שהסדרה הושוותה ל-2:2, ופתאום עוצרים הכל. תחשוב איזו התבשלות, איזה טירוף כרטיסים. אמנם לא היתה תקשורת כמו היום אבל הרגשת את המתח בכל דקה ביום". שטיינהאור זוכר את ההמתנה. "אוהדים היו באים אלינו לאימונים והיו עושים איתנו התערבויות על קליעות. היתה קרבה גדולה לאוהדים, היתה קבוצה משפחתית כזו. היה קשר טוב בין הקהל לשחקנים, הכל התערבב שם בצפון הישן של תל אביב על גדות הירקון. היתה אווירה מיוחדת כשהיית מתקרב לאוסישקין".

אבל לדניאל יש זיכרון הרבה פחות רומנטי. "אוסישקין היה מקום אפל. מקום רע. מקום דוחה. זה היה מקום של סכנת חיים. כל גבולות ההתנהגות הנורמלית נחצו שם. אומרים שבשנות ה-90' היתה תמימות - באוסישקין לא היתה שום תמימות. זה היה אז כמו המערך נגד הליכוד, זה היה השורש לכל היריבות המרה הזאת, וזה גלש לספורט. הרי מכבי היתה דומיננטית בצורה מובהקת וזה יצר המון תסכול בצד השני".

אמסלם, שנחשב לסמל המובהק של הפועל בשנות ה-90', מסביר שגם בצד השני לא היו בדיוק נימוסין והליכות: "מערכת היחסים עם אוהדי מכבי היתה אז בשיא השפל, ולא באשמתי. לא חיפשתי לריב, אבל אז התחילה ההתבהמות במגרשי הספורט. בדיוק כשהפכתי להיות קפטן. קיבלתי קללות גם אחרי שנגמר המשחק". שטיינהאור מחזק: "היריבות היתה יריבות קשה, אמסלם הותקף מילולית בצורה חמורה. גם הקהל שלנו לא היה עדין מדי עם היריבות, היו הרבה קללות ויריקות. בוא נגיד ששמעון לא היה אהוב באותם ימים".

האגרוף של לבאן
אז אחרי תשעה ימים של מתח מורט עצבים, הגיע ה-19 במאי 1992, אבל יש דברים שלא משתנים. אז, כמו היום, בהפועל חששו מהשיפוט. "בנוסף לשליטה של מכבי בענף, השיפוט אצלם היה ביתי. היו הרבה טענות. זה לא כמו היום, שהכל יותר שקוף", שטיינהאור מנתח, "בשנים האלה השיפוט היה נוטה לכיוון מכבי בצורה ברורה, הם היו השליטים הבלעדיים והפועל היו המקופחים".

החששות התאמתו. דקה וחצי מהפתיחה, וכבר קיבלנו את "האגרוף של לבאן": מרסר ושטיינהאור נאבקו בצבע, ופתאום המתאזרח, ששיחק 8 שנים באדום של הפועל לפני שחצה את הקווים למכבי, שלח אגרוף לפניו של תומר. מס' 10 באדום צנח לקרקע והשופטים החליטו על עבירה טכנית בלבד.

"רואים את ראובן וירובניק ז״ל עומד שני מטר מהאירוע ונותן טכנית על משהו שהיום מקבלים עליו הרחקה מארבעה משחקים", אמסלם נזכר, "כל האירוע התחיל שמרסר דחף אותי מתחת לסל והתחיל לרוץ לכיוון האמצע. תומר רדף אחריו וצעק לו 'יא זקן אחד, תראה איך אתה נראה'. היה לתומר חשוב מאוד להכניס אותו ללחץ. לבאן היה בכושר מדהים וידענו שהכל היה סביבו וידענו שבלעדיו אנחנו מנצחים".


שטיינהאור מספר ממקור ראשון: "היה הרבה טראש טוק. אמרתי לו שהוא זקן, היו התגרויות, טראש טוק קלאסי. ואז הוא איבד את העשתונות. בדיעבד הוא התנצל על זה, אבל אף אחד לא יודע מה היה קורה בלי המקרה הזה, אבל זה השפיע עלי, זה ברור. אם הוא היה מורחק זה היה יכול להיות הרבה יותר שקול". דניאל מנסה לסנגר על חברו לקבוצה: "היה לחץ מאוד מאוד גדול לפני המשחק, זה בא לידי ביטוי ברמה האישית ולבאן נלחץ. אני לא חושב שהוא התכוון לשלוח לו אגרוף אבל זו היתה תוצאה של הלחץ. לא הופתעתי שלא הרחיקו אותו".

אמסלם חושף שכל הרעיון היה באמת להוציא את מרסר מהמשוואה: "היה לנו כוח אש מבחוץ והיה לנו ברור שאם לא נפסיד מתחת לסל אנחנו הולכים עד הסוף. ידענו שאם נוציא את מרסר מהתמונה מצבנו יהיה טוב. לא עבד לנו. אחרי הפצצה הזאת, רדפנו אחריהם כל המשחק, וזה לא טוב לרדוף אחריהם בהיכל".

אז והיום
התוכנית נכשלה. מכבי התפוצצה עם 81:63, מייק מיצ'ל כיכב עם 22 נק' ו-25 של ת'רדקיל לא עזרו לאדומים. ממרחק של 26 שנים, ניכר שלאדומים עדיין קצת כואב להיזכר, אבל הם מלאי תובנות על היריבות בין המועדונים, שרק הלכה והתעצמה מאז. 

"בסופו של יום היינו חברים, היינו שחקני נבחרת ששיחקו ביחד. נלחמנו עד זוב דם על הפרקט אבל נשארנו חברים", מוטי דניאל מסביר, "היום המלחמות של הקהל יותר מאורגנות וזה משפיע על שחקנים. אז גם הנושא של אדום וצהוב לא היה כזה חזק, היית יכול לראות אוהד מכבי שמגיע עם חולצה אדומה למשחק, זה לא היה ביג דיל. היום זה לא יכול לקרות".

שטיינהאור טוען שדווקא האלימות היום פחות בוטה ומסביר: "היום יש 50 אוהדים שמקללים אז כל התקשורת רועשת וגועשת. פעם זה היה הרבה יותר אלים, אבל אז לא היו רשתות חברתיות שמעצימות את הכל. זה עולם אחר".

דניאל סבור שהשינוי הגדול חל בכל נושא הזהות וההזדהות: "היום הזהות של השחקנים עם המועדונים היא פחותה בהרבה, אין את התחושה של מלחמה על הבית, בטח שלא במכבי. תסתכל על הקהל של הפועל שרוצה לשנוא שחקן של מכבי, את מי הוא ישנא? כאילו, מי באמת מסמל במכבי את מכבי? אז היה זיהוי מוחלט והיום אין את זה, ולכן הזעם מופנה כלפי דמות כמו שמעון מזרחי שהיא על זמנית, או רגב פנאן שמזוהה יותר מהשחקנים".

 "היום כולם מדברים על הקללות של אוהדי הפועל, אבל צריך לזכור מאיפה זה הגיע", אמסלם מסכם, "זו היתה תקופה שמשטרה החזירה אותי הביתה אחרי כל דרבי. לא הייתי בא באוטו שלי, זה מטורף, ואני ילד ישראלי, שמשחק בנבחרת ישראל".

בזמן אמת אולי אף אחד מהמעורבים לא היה מודע לכך, אבל הסדרה הבלתי נשכחת הזאת הניחה את היסודות לרעידת האדמה שקרתה שנה לאחר מכן, באליפות ההיסטורית של הפועל גליל עליון. הפועל ת"א לא הייתה שם כדי לקטוף את פירות הגמגום הצהוב באותה עונה, ושוב הפסידה בסדרת.גמר, הפעם לגליל. 26 שנה אחר כך, הערב האדומים יכולים לעשות את התיקון.

הדפס