זה קרה בדקה ה-12. השופט מייקל אוליבר הבחין לפתע בפולש שנכנס לתוך תחומי המגרש ולא נרשם בטופס. מסיג הגבול היה חתול בריא ואפור שתעה בדרך וגרם לעצירת המשחק. האירוע עורר גיחוך רב אצל 44 אלף הצופים באנפילד ולמעשה, הייתה זו ההזדמנות היחידה שאוהדי ושחקני ליברפול יכלו לעלות חיוך על שפתיהם במהלך ה-0:0 נגד טוטנהאם ביום שני האחרון. סיפור המשחק מול התרנגולים הוא תמצית העונה של האדומים: בפעם המי יודע כמה, הקבוצה של קני דלגליש איבדה שתי נקודות בבית ופספסה צ'אנס אמיתי לנצח יריבה חזקה שעלתה בהרכב חסר ובכך להיצמד לצ'לסי וארסנל במאבק על המקום הרביעי. דלגליש עדיין עומד בטווח השגת המטרות שלו, בליגה ובמפעלי הגביע, אבל בתמונה הכוללת הוא אינו מצליח להרים את הקבוצה מעל לרף הבינוניות שמאפיינת אותה מאז סוף עידן רפא בניטס.

• לעוד כתבות צבע, קליפים, בלוגים וטורי גולשים לחצו לאיזור המגזין
• לפני המפגש מול ליברפול, ראיין גיגס האריך את חוזהו ביונייטד

דלגליש, שמונה לפני 13 חודשים, הגיע על תקן משיח. הסקוטי האגדי מצא עצמו בסיטואציה שונה ב-180 מעלות מזאת שהיה מעורב בה ב-1985, כאשר קיבל את שרביט האימון במרסיסייד בפעם הראשונה. ליברפול של אחרי אסון הייזל הייתה עדיין אחת מהאריות של הכדורגל האירופי והקבוצה השלטת בממלכה והפרמיירה של "קינג קני", כמנג'ר-שחקן, הסתיימה בדאבל מתוק אחרי ניצחון על אברטון בגמר הגביע. בחזרה לימינו: 26 שנים קדימה, ליברפול עדיין מתרפקת על אותם ימים קסומים ומחפשת מזור לייסורי ההווה. דלגליש החליף בתפקיד את רוי הודג'סון ("המיושן") אחרי שהקבוצה הייתה מרוחקת רק 4 נקודות מהקו האדום ועמדה לרשום את אחת העונות הגרועות ביותר שלה מאז מלחמת העולם השנייה. המושיע החדש הביא עימו רוח חדשה והוציא את ליברפול מהבוץ. חצי עונה מוצלחת הספיקה כדי להיחלץ מהתחתית ולסיים במקום השישי.

העונה היא סיפור אחר לגמרי. דלגליש, שעבד קודם לכן כשגריר המועדון, האריך את חוזהו בשלוש שנים ויכול היה לבנות את הקבוצה מכף רגל ועד ראש לפי תפיסת עולמו. הבעלים ג'ון הנרי הכניס את היד עמוק לכיס. אם עושים חשבון ולוקחים את סך ההוצאות בתקופה של המנג'ר הסקוטי (כולל לואיס סוארס ואנדי קארול שהגיעו באמצע העונה שעברה), הרי שליברפול הוציאה 100 מיליון פאונד על רכש. בתקופה המקבילה, רק צ'לסי שפכה יותר כסף ולמעשה אין מנג'ר באנגליה שקיבל לידיו סכום כזה בכל 2011. אז נכון, שהנרי בזבז 35 מיליון בנטו (אחרי שמכר את פרננדו טורס, ראול מיירלש ואחרים), אך בסכום המטורף שננקב קודם לכן, וודאי היה ניתן להשיג משהו טוב יותר מהחומר הקיים. הנרי אפילו הודה בראיון לגרדיאן, כבר בחודש אוקטובר, כי "יכול להיות שטעינו עם כמה מהשחקנים שהבאנו".

בשני שחקנים, דלגליש פגע בול. סוארס וחוסה אנריקה. החלוץ האורוגוואי שהגיע מאייאקס (24 מיליון פאונד), הוא שחקן מתוחכם שיודע ליצור מצבים כמעט מכלום ומטריד הגנות מדופלם. לגבי האישיות שלו יש כמובן מחלוקת. אותה השעיה מפורסמת לשמונה משחקים על הערה גזענית שהטיח בפטריס אברה, הפכה אותו לאיוב הציבור (מבחינת היריבות) אבל התרומה שלו על הדשא בהחלט משביעת רצון ובוודאי הייתה גדולה יותר אם היה משחק לידו עוד חלוץ קלאסי. אנריקה, שנרכש מניוקאסל תמורת 7 מיליון, הוא מגן סולידי, חזק ובעל טכניקה גבוהה שיכול בקלות להתברג בהרכב הראשון של נבחרת ספרד. גם קרייג בלאמי, שחזר לקדנציה שנייה באנפילד מקרדיף, נותן תפוקה יפה ומוביל את טבלת המבקיעים של ליברפול בליגה (6 שערים), יחד עם זאת מדובר בשחקן משלים ובגיל 32 הקבוצה לא אמורה להישען עליו.

הבעיה הרצינית היא אנדי קארול. חלוץ נבחרת אנגליה שקם בוקר אחד עם תג מחיר של 35 מיליון פאונד רשום על שני שיאים: השחקן האנגלי היקר בהיסטוריה ובאותה נשימה מוזכר גם כרכש הגרוע בתולדות המועדון. בעצם הנחמה היחידה של מי שהבקיע רק 5 שערי ליגה מאז הצטרף לליברפול, היא שהבחור שאותו החליף באנפילד, טורס, עלה יותר ונחשב לפלופ לא פחות גרוע ממנו. יש הרבה תיאוריות לגבי חוסר ההצלחה של קארול. מאמן הנבחרת היוצא, פאביו קאפלו, טען שהוא "צריך לשתות פחות", אחרים סבורים שליברפול לא משחקת עליו ולא מספקת לו כדורי עומק כפי שרגיל היה בניוקאסל. הדעה המקובלת היא שמדובר בשחקן בינוני ומוגבל שאינו עומד בלחצים. צריך לזכור שקארול רק בן 23 והעתיד עוד לפניו, אבל התכונות שלו פשוט לא מתאימות לצרכים של האדומים שתחת דלגליש משחקים כדורגל של מסירות קצרות.

ליברפול צברה העונה כבר 8 תוצאות תיקו באנפילד, כשהיא מבקיעה בסה"כ 14 שערים ב-12 משחקי ליגה לעיני הקהל הביתי. הסטטיסטיקה שבאמת צריכה להטריד את אוהדי הקופ מצביעה על כך שליברפול נחשבת לקבוצה הכי לא יעילה בפרמיירליג כשרק 7% מהבעיטות לשער שלה מתורגמות לשער. אי אפשר להסביר את הנתון הקודר הזה רק דרך הכוונת הלא מאופסת של קארול או בפציעות החוזרות ונשנות של סטיבן ג'רארד. שחקני הקישור החדשים חסרים את היצירתיות והחדות שבאמצעותם ביקש דלגליש להחיות מחדש את הקבוצה. בראשם, סטיוארט דאוונינג עליו אמר המנג'ר "שהוא שחקן יותר טוב ממה שחשבתי" אבל 0 שערים ו-0 בישולים מהקיצוני שעלה 20 מיליון פאונד מאסטון וילה אומרים הכול. לצ'רלי אדם, שהצטיין אשתקד במדי בלקפול, אין את האנרגיות הדרושות במשחק עומד כדי להוביל את מרכז השדה. ג'ורדן הנדרסון הצעיר, שהגיע מסנדרלנד, הובא כהבטחה גדולה (16 מיליון פאונד) אבל גם הוא אינו שחקן של מספרים.

כרגיל, הכול הולך קשה לליברפול אבל לפחות היא נמצאת חזק בתמונת הגביעים: בסוף החודש היא תוכל להשיג תואר ראשון מאז 2006, כשתתמודד מול קרדיף בגמר גביע הליגה בוומבלי, ואחרי שהדיחה את מנצ'סטר יונייטד מהגביע האנגלי, יש לאדומים סיכוי טוב לחזור לאצטדיון הלאומי בלונדון גם במאי. בליגה היא מפגרת ב-4 נקודות בלבד מהמקום המוביל לליגת האלופות. צ'לסי וארסנל, שנאבקות איתה על הכרטיס היוקרתי, איבדו הרבה מכוח ההרתעה שלהן ולא שומרות על יציבות העונה. דווקא בשל כך, אם ליברפול לא תעקוף את שתי הלונדוניות, העונה הזאת עלולה להיחשב כפספוס גדול. הרי הימים שבהם "עבור ליברפול המקום הראשון הוא הכול והמקום השני ומטה הוא כלום" (ביל שאנקלי), עברו מזמן מהעולם ולמרות הטעויות של דלגליש, הוא עדיין יכול להציל את העונה הזאת.