אוקלהומה סיטי ת'אנדר הייתה קבוצה שגרמה ללא מעט אוהדי NBA נייטרליים להתאהב בה. היה בה משהו אחר, בין כל הלברונים והפאו גאסולים. הייתה שם חבורה של שחקנים צעירים, אתלטיים, מוכשרים בטירוף ומועמדים לגיטימיים לאליפות, יותר ויותר משנה לשנה. נכון, קווין דוראנט הפנטסטי עדיין שם, גם ראסל ווסטברוק וסרג' איבקה, אבל הטרייד במסגרתו ג'יימס הארדן עבר ליוסטון הפך את מיאמי ואת הלייקרס בערך לשתי הקונטנדריות היחידות שנותרו בליגה הטובה בעולם.

אפשר היה להתווכח על חלקו של האיש והזקן המגוחך בתוך התמהיל הקבוצתי הנהדר של סקוט ברוקס, אבל אין ספק שהיו לו מניות רבות בהפיכתה של אוקלהומה לאלופת המערב אשתקד. הארדן היה הדבק, האיש שבא מהספסל ומשנה מומנטום, הצלע שמאזנת בין האגו של ראסל ווסטברוק לאבק הכוכבים שמשאיר אחריו דוראנט בכל צעד על הפרקט. הבחירה בו בתור השחקן השישי של הליגה הייתה כל כך ברורה וחד משמעית, וגם הזימון לסגל נבחרת ארצות הברית בגיל 23 לא הפתיע אף אחד.

מפסידים בלבד

אבל הארדן, אולי בעצת סוכני אחיתופל, אולי בגלל שחשב שמגיע לו יותר ואולי פשוט בגלל שהשתן עלה לו לראש, החליט להיות "קשה להשגה" וסם פרסטי ממש לא התרשם. ההיפך. כולם כבר יודעים שהשחקן סרב להצעה להארכת חוזהו באוקלהומה משום שלא קיבל את חוזה המקסימום, אותו מצא בטקסס. וכך, בגלל קרבות אגו בעיקר - גם הארדן, וגם הת'אנדר יצאו מפסידים.

הסמול פורוורד הנהדר הלך לקבוצה בה הוא אמנם ירוויח יותר, אבל יילחם על כניסה לפלייאוף, במקרה הטוב. עם כל הכבוד לג'רמי לין ועומאר אשיק, הארדן מצא את עצמו פתאום בקבוצה נטולת שאיפות אליפות, ודאי בשנים הקרובות. יכול להיות שהוא היה מעט אדיש, לא ממש האמין שזה יקרה והיה בטוח שהת'אנדר יילכו לקראתו - אבל במלחמה הזו - הקבוצה הוכיחה שלה יש "הרבה יותר גדול".

1

מי שלא רוצה להיות כאן, או לחילופין - מי שמחליט שלא לקבל הצעה נדיבה במיוחד מהקבוצה - לא יהיה כאן. כמובן שגם אגו, בצד הזה, היה מעורב לא מעט, שכן אף ג'נרל מנג'ר לא רוצה להיות הצד נסחט בידי אחד מהשחקנים שלו. אז פרסטי החליט שהוא הולך עם העקרונות, שלח את הארדן לטילים ואת הקבוצה שלו למלחמה על מקומות 2-4 במערב, במקום להביט לקובי והווארד ישר בעיניים.

כי הפרידה של הארדן מהת'אנדר, מעבר להפסד המקצועי, היא סוג של הזנחה של כל מה שהיה בשנים האחרונות באוקלהומה סיטי. הייתה בקבוצה הזו דרך - והיא ודאי עדיין ישנה - אך הוויתור על אחד הברגים המרכזיים מלמד על סטיה ממנה. יש כאן מסר ברור של ההנהלה, אמנם, שאין שחקן שהוא גדול מהקבוצה, אבל בד בבד גם סטיה מן הדרך. דרך של קבוצה שבנתה את עצמה צעד צעד, מלמטה ובצורה מחושבת, דרך בחירות דראפט טובות וסגנון משחק שובה עין, ופתאום מפסיקה את התהליך באמצע, דווקא לפני שהפירות מבשילים לכדי טבעת.

מאני מאני מאני

אומרים שככל שאתה מרוויח יותר כסף, כך גם הערך שלו נעלם. לצורך העניין, גם אם מצאת פתאום 20,000 ש"ח ברחוב, שטר של מאה עדיין יספיק לך כדי לקנות את המוצרים ההכרחיים. השאר יהיו לוקסוס. לכן, 1.1 מיליון דולר לעונה (אומדן ההפרש בין הצעת אוקלהומה להארדן לבין הסכום אותו הוא מרוויח ביוסטון), גם כאשר אתה מרוויח 15 מיליון, הם כסף. והרבה כסף. שחקן נבחרת ארצות הברית רצה להכות בברזל בעודו חם ולהרוויח הרבה ככל הניתן, ועל זה אי אפשר לבקר אותו.

1

אבל בכל זאת, נדמה כאילו הוא לא ראה, לא הבין או פשוט התעלם מהתמונה הגדולה. הוא אולי ירוויח יותר, וזה גם יהיה בחוזה מקסימום כיאה לכדורסלן ברמתו, אך הוא עשוי להיכנס לרשימה לא כל כך נעימה, של שחקנים מצויינים שלא זכו באליפות. נכון, הוא עוד צעיר במיוחד, אלא שכבר בגילו, אם הוא היה מניח את האגו ואת גודל המספר בעובר ושב בצד, הוא יכול היה לחייך ביוני הקרוב, או מינימום בזה הבא.

הוא הוכיח שהתום, הרומנטיקה והרצון לנצח, לפחות אצלו, הם הערכים המשניים. הוא לא עשוי מהחומר ממנו עשויים השחקנים הגדולים באמת, אלו שהתחרותיות אצלם קודמת לחשבון הבנק. שלא יהיה לכם ספק - קווין גארנט, קובי בראינט, מאנו ג'ינובילי ודירק נוביצקי מרוויחים סכומים אסטרונומיים, אבל הם ככל הנראה לא היו נוטשים קבוצה מנצחת בעבור חופן דולרים. על הארדן, בכל אופן, כתם ההתעקשות מול הקבוצה שלו, ככל הנראה, ירבוץ לעולם.

ככה זה כשיש שתיים

הברך של דריק רוז, ההזדקנות של כוכבי הסלטיקס, ההיחלשות הטבעית של דאלאס, חוסר הניסיון של מינסוטה ואינדיאנה. ועכשיו גם הארדן. אוקלהומה שובת הלב והעין הייתה בערך היחידה שהייתה יכולה לצאת חוצץ מול הגמר שנראה כבלתי נמנע, בין לברון והאלופים ממיאמי ולבין סוללת הכוכבים של הלייקרס. יכול להיות שבעוד כמה שנים המהלך של הת'אנדר עוד יתברר כגאוני (קווין מרטין בשנת חוזה, וניפויו יכול לחסוך לא מעט כסף עבור כוכב אחר שאולי יגיע), אבל לפחות העונה, כאשר השלישיה הגדולה הפכה לצמד - הם פרסו שטיח אדום עבור קובי ולברון.

הלייקרס ומיאמי, שתיים מהבודדות בליגה שמסוגלות להחזיק שלושה כוכבי על בו זמנית, ודאי חייכו נוכח הטרייד שאמנם לא השאיר את אוקלהומה חסרת כל, אך הזיז אותה מהדרך, לפחות ל-2012/13. ואל תתנו למשחקי קדם העונה להטעות אתכם - השתיים הללו הן המועמדות העיקריות, ואולי הבלעדיות, לזכות באליפות. במזרח קשה לראות מי נותנת פייט להיט כל עוד שיקגו חסרה את הרכז שלה ובמערב רק סן אנטוניו עוד מסוגלת, בכמה ימים טובים, לחולל סנסציה.

ומעניין מה יעבור בראשו של הארדן, כאשר יישב ככל הנראה אי שם באפריל ויראה את הפוסט סיזן מהבית. הוא ודאי יעצור, יתעורר ויבין שדוראנט כבר לא לידו, ויתהה: האם המלחמה מול פסרטי, עבור 4.5 מיליון דולר ל-4 שנים בסך הכל, הייתה שווה את זה.