שלל מנהגים קשורים ביום כיפור, ובכל שנה אנחנו מחפשים את המנהג שעבר הכי הרבה זמן מאז שקשרנו אליו מאמר ספורטיבי כדי להביא לכם ספיישל יום כיפור כמה שפחות נדוש ושחוק. מודים, זה לא פשוט. אבל השנה, תודה רבה, הספורט הישראלי עשה את זה מאוד קל בשבילנו. כי אין דבר שהספורט הישראלי צריך יותר מאשר תיקון. עזבו אתכם מסליחות, במצב הזה קשה באמת לקחת את האצבע ולהאשים מישהו ספציפי ולומר לו "תתנצל". כי אי אפשר לדעת איך אנשים אחרים היו משנים את המצב. השינוי צריך להיות אחר. גדול. מלמעלה עד למטה. כדי שיהיה פה ספורט צריך תיקון אמיתי.

אז מה עושים? מאיפה מתחילים? הרי הסיכוי שיהיה בישראל ספורט אמיתי, מלמטה עד למעלה, כחלק מתוקן ובריא מהתרבות שלנו, הוא עוד יותר נמוך מהסיכוי שנראה שלום עם שכנינו. אך בעוד בכל הקשור לשלום עם שכנינו אנחנו לא מתיימרים להבין דבר, בספורט, לעומת זאת, אנחנו כן מרגישים שיש לנו מה לתרום למאמץ (או, אם להיות כנים, לתקווה חסרת הביסוס) ליצירת ספורט בישראל.

נכון, הבעיה היא כל כך קשה, הריקבון כל כך עמוק, התחלואים זועקים מכל עבר וכמות הרעיונות לשיפור שאפשר לזרוק לאוויר בלתי נגמרת. אבל זה לא אומר שצריך לוותר. את המסע הפעם החלטנו לבנות צעד אחר צעד. לא סתם לתת לכם רשימת מכולת של פתרונות, אלא לנסות לבנות רעיון אחד על גבו של האחר, כדי שנקבל משהו שנראה כמו מתווה דרך.

לבנות את העתיד, עכשיו
וזה מתחיל, איך לא, בילדים. אם אנחנו רוצים שיהיה כאן ספורט אנחנו חייבים שהילדים שלנו, שסביבנו, יעשו ספורט. כדי שהם יעשו ספורט, ספורט חייב להיות שני דברים: 1) נגיש. 2) פופולרי. ובשני המקרים זה מתחיל בתמיכה, הכוונה ואחריות ממשלתית.

ראשית, לא הגיוני שבישראל של 2012 בתי ספר יסודיים עדיין נבנים ללא אולמות ספורט. לא הגיוני, אבל קורה, ומישהו חייב לשים לזה סוף. עד שזה לא יקרה, אין לנו בכלל על מה לדבר. חבר לעבודה שאחיינו גדל כיום בלוס אנג'לס סיפר שהילד בא הביתה בתחילת החודש מהשבוע הראשון בלימודים ופנה לאביו (האח של החבר לעבודה) ואמר לו שבבית הספר נתנו לו כמה ימים כדי לקבל החלטה – באיזו קבוצת ספורט הוא הולך לשחק השנה. האופציות, כמובן, היו נרחבות. אנחנו חולמים להגיע לשם יום אחד. אבל קודם כל אנחנו חייבים להקים בסיס. אולם ספורט בכל בית ספר יסודי זה עניין, ובכן, יסודי. אין צורך במתקן מרשים אם במספר כסאות מינימלי. כל מה שצריך זה גג, מאווררים גדולים, משטח, מזרונים, סלים, שערים ושירותים. הילדים יעשו את היתר.

1

עכשיו, כשלכל ילד יש אולם שהוא יכול ללכת להתאמן בו בכדורסל, כדוריד, כדורעף, התעמלות, ג'ודו ועוד, השאלה היא מה יגרום לו לבוא לבית ספר שעה מוקדם או להישאר אחרי בית ספר שעה נוספת כדי באמת לעשות את זה. התשובה היא – אם הוא יאהב את זה. וגם כאן התמיכה הממשלתית קריטית לעניין. וכל עוד הרבה יותר ממחצית ההקצבות של הטוטו (הימורים) ושל מנהל הספורט (תקציב ממשלתי) הולכים לכדורגל, הענפים האחרים גוועים. גם כאן חייב לבוא שינוי.

שהכדורגל ידאג לעצמו
יבואו המבקרים ויאמרו שמרבית הכנסות הטוטו מגיעות ממהמרי כדורגל, ואנחנו נאמר נכון, אין בעיה. שמחצית מכספי הטוטו ילכו לכדורגל, היתר יתפזרו. אבל אם כך, שממנהל הספורט לא יעבירו יותר מעשרה אחוזים לכדורגל. למה? כי כדורגל הוא הענף הכי פופולרי בישראל, וככזה הוא יכול וחייב לדאוג להכנסות של עצמו. אם זה מעשרות אלפי ילדים שהוריהם שמשלמים בכל חודש עבור השתתפות בחוג או אם אלה ספונסרים ששמים כסף במשחק הזה ברמה המקצוענית. לכדורגל יש כוח משיכה שיכול לדאוג להכנסות. והוא הענף היחידי, לצד כדורסל (שמתקשה ברמה המקצוענית), שיכול לדאוג לעצמו. זה ידרוש ניהול טוב יותר, רצינות והשקעה בשיווק ומקסום הכנסות. ואלה דברים שמנהלי הכדורגל יתמקדו בהם רק כשהם יהיו חייבים. אז בואו נגרום להם להיות חייבים.

עם כל הכסף שיתפנה – ומדובר כאן בעשרות מליוני שקלים בשנה – מנהל הספורט יוכל לעזור לספורט הישראלי להיות יותר פופולרי בכך שיתן לטובים ביותר בו את הדחיפה שהם צריכים. הצלחה שלהם היא הצלחה שלנו – כי אין דבר שמושך יותר ילדים לספורט מאשר הצלחות.

במסגרת הזו זה יהיה הגיוני לשים כסף ממשלתי במאמנים בינלאומיים עבור נבחרות הטניס, הכדוריד (כבר קורה), הכדורעף ועוד. מאמנים שיעזרו לכמה מצטיינים בודדים לעלות מדרגה ולהתחרות ברמות הגבוהות ביותר בעולם. כמו כן, מנהל הספורט יהיה חייב לעבוד בשיתוף האגודות ולמנות אנשי שיווק מקצועיים שיחפשו ספונסרים פוטנציאליים לכל ענף וענף. כמה שאפשר להכניס הרי זה מבורך.

1

בסופו של דבר, אם טניסאי כמו אמיר ויינטרוב יקבל פעם בחודש למשך כמה ימים מחנה אימון קצר, כאן בבית, עם מאמן ברמה עולמית, וגם איש שיווק שיעזור לו לגייס כספים פרטיים כדי שיוכל להתרכז אך ורק בטיפוס במעלה הדירוג העולמי, הרווח הסופי יהיה של כולנו. אם ילדים יקומו לראות את ויינטרוב משחק מול פדרר בשתיים בלילה, או ימהרו מבית ספר הבית כדי לראות אותו מול דג'וקוביץ', הם יאהבו טניס. ואם מתקן טניס סביר יהיה להם נגיש, אז הם ילכו לשחק. ואז אנחנו עם רגל אחת בתוך הדרך הנכונה.

כן רוצים משפחות ביציע
אחרי שגרמנו לילדים לרצות לשחק, ודאגנו שגם יהיה להם מקום לשחק בו, המטרה הבאה תהיה להביא אותם למגרשים. באנגליה, כשהעלו את מחירי הכרטיסים זה עזר להפחית את האלימות כי יותר ויותר משפחות אמידות הגיעו לראות כדורגל לעומת צעירים מרקע סוציו-אקונומי חלש. אבל זה כי המוצר היה טוב, ומשפחות אמידות רצו לשלם עבורו סכומים גבוהים. בישראל אם נעלה את מחירי הכרטיסים נרוקן עוד יותר את האצטדיונים.

רעיון אחד הוא להציע חבילות שיגרמו למשפחות להגיע ביחד. למשל – זוג הורים וזוג ילדים נכנסים במחיר של כרטיס וחצי. ככה אתה לא משנה את מחירי הכרטיסים עבור בודדים, אבל כן נותן תמריץ למשפחות להגיע יחד. נוכחותן של עוד ועוד משפחות ביציעים תשנה את האווירה בהם. רובנו מתנהגים טוב יותר כשהילד שלנו מסתכל. מבצע כזה צריך להיות תקף למשך כמה שנים – כשכל הזמן הוא מלווה בשיווק ופרסום שקורא למשפחות להגיע יחד, כל עוד הסידור קיים. בסופו של תהליך אפשר יהיה להצמיח דור של אוהדים שרגיל ללכת לראות כדורגל לשם הבילוי וזמן האיכות המשפחתי, ולא לשם הפורקן האלים.

נו, ומה אז?
אז יש לנו ילדים שאוהבים ספורט, כי יש להם מודלים לחיקוי ויש להם מתקנים נגישים שהם הולכים לשחק בהם, ויש לנו יותר ויותר משפחות שהולכות למשחקי כדורגל וכדורסל ומשחקי נבחרות כדוריד או כדורעף ושבאות לעודד גם בטורנירי ג'ודו או התעמלות כי הילד בחוג והוא רוצה להרגיש לראות איך זה נראה אצל הגדולים. אבל מה זה נותן? ובכן, ההשפעה של מציאות כזו תורגש כאן באופן מיידי. חייבים לזכור – ישראל מגרדת את התחתית בכל הקשור לכמות העוסקים בספורט, מקצועני, חובבני או עממי. ישראל משקיעה סכומי כסף לא מבוטלים, אבל בצורה הכי פחות יעילה באירופה ואחת הפחות יעילות בעולם. לכן, מציאות בה אחוזים הולכים וגדלים של ילדים ומשפחות עוסקים או צופים בפעילויות ספורטיביות תביא לשינוי משמעותי, ומהר – ולו רק בהרגשה הטובה שיש כאן משהו שעובד.

1

התוצר לוואי חשוב ומצופה נוסף של התנהלות כזו למשך כמה שנים, מעבר לקיום חברה בריאה יותר נפשית ופיזית (שימו לב – אף אחד לא מדבר כאן על מדליות או מונדיאלים), יהיה קרימת עור וגידים של תרבות ספורט. כי אם אחוז גדל והולך של ילדים עוסקים בספורט, הדרך משם לתיכוניסטים או סטונדטים שייצרו סרטים על ספורט קצרה. ואם יש לנו אנשי שיווק מקצועיים שיזהו את הפוטנציאל, הדרך משם להקמת אתרי אינטרנט איכותיים לאיגודים ולקבוצות שונות, מוזיאונים פשוטים שיכבדו את העבר של מועדונים שונים וחיזוק נוכחותם של ענפים שונים בתקשורת הספורט גם כן מתקצר פלאים.

מסריח מהראש
במקביל לתהליך שיגרום לילדים ולמשפחות לעשות ספורט וללכת לראות ספורט, חייבים להוביל מהלך שיפרק את המרכזים – השיטה שגורמת לכך שכמעט כל איגוד בארץ מתנהל בצורה אינטרסנטית, קטנונית ופוליטית, ומבזבז יותר מדי זמן, אנרגיה ומשאבים על דברים שלא קשורים לקידום הספורט. המהלך שביצעו באיגוד הג'ודו, שפורק והוקם מחדש כשבראשו אנשי ג'ודו שהוקפו באנשי ניהול מקצועיים, כבר מביא תוצאות עם עלייה בהישגים ובכמות הילדים הרשומים. זה צריך להיות המודל – דירקטוריון של אנשי ניהול שמצביע ובוחר איש מהספורט שיעמוד בראש אבל יהיה כפוף לדירקטוריון.

מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה – וזה מי שעומד בראש הספורט שלנו. לפני כמה שבועות נכחתי בכנס "שלום הילד בספורט" שנערך במרכז פרס לשלום. אירוע מבורך ומעורר בו כולם, ללא יוצא מן הכלל – מאמנים, מנהלי מחלקות, אנשי התאחדות, הורים ואנשי תקשורת – ידעו לומר את כל הדברים הנכונים. כולם יודעים שילדים הם מה שחשוב. כולם יודעים שאסור לפטר מאמני ילדים ונוער על סמך תוצאות. כולם יודעים שמשחקים בגיל הרך צריכים להיות בשביל הכיף, לא בשביל הניצחון. כולם יודעים שצריך לקדם ערכים ולדאוג לחינוך במסגרת חוגי הספורט. כולם יודעים להגיד את כל הדברים הנכונים. וכולם יודעים שבפועל, המציאות רקובה.

מה שמעלה את התהיה – אם כולם יודעים איך זה אמור להיראות, למה המצב בקרשים? והתשובה היא שמהפכות אמנם מתחילות מלמטה, אבל כדי שיושלמו הן חייבות להחליף את הראש ואז להיות מוכתבות מלמעלה. כדי שתהיה פה תרבות של ספורט, כדי שנעשה כאן סרטים על ספורט ושלכל קבוצה יהיה מוזיאון קטן ונחמד שמכבד את עברה, וכדי שילדים יעשו ספורט, ויראו ספורט - במלים אחרות, כדי שיהיה כאן ספורט באמת – צריך להחליף את הראש במישהו שעל מנת להיבחר יהיה חייב להרכיב מצע ולעמוד בו ולשכנע את חברי הדירקטוריון שהוא האיש הנכון להוביל איגוד כלשהו למשך 5 השנים הבאות. לא משנה מכבי או הפועל. כשזה יקרה, אנחנו סומכים עליכם, אתם תדאגו לכל היתר. הרי כולנו יודעים מה מקולקל. אז בואו נדרוש שזה יתוקן.