להיטים גדולים ורגעים קטנים: פרידה אישית מראיין גיגס

הקריירה של הוולשי הייתה רצופה ברגעי שיא שכולם יזכרו, וכאלה שרק מעטים ייקחו איתם לספר הזכרונות. אוהד יונייטד נפרד מהשחקן שגרם לו לקום מהספה בכל פעם שפרץ באגף שמאל

תומר קופר  20.05.14 - 16:50
היה תענוג. גיגס (gettyimages)
היה תענוג. גיגס (gettyimages)
תחילת כתבה

12 בספטמבר 2009, מחזור חמישי. טוטנהאם מול מנצ'סטר יונייטד, דקה 25. ראיין גיגס, כמעט בן 36,  מניף את הרגל השמאלית ומשחרר בעיטה חופשית מושלמת לחיבורים. זה היה שער השוויון של יונייטד במשחק אותו היא ניצחה בסוף 1:3. גיגס ענד את סרט הקפטן באותו היום בהופעה ה-700 שלו במדי מנצ'סטר יונייטד.

כמה זוכרים את הרגע או המשחק הזה? אין לי מושג. כנראה לא יותר מדי, בטח מי שלא אוהד יונייטד. זה היה בסך הכל משחק ליגה, בעונה שבה יונייטד לא זכתה בכלום, מלבד גביע הליגה הלא רלוונטי. בשבילי הרגע הזה תמיד בראש. אני עדיין זוכר את הצפייה במשחק ואת הסיבוב של הכדור והקפיצה שלי בשער ותפיסת הראש עם ה"וואו" שיצא לי מהפה. צפיתי במשחק הזה לבד, אגב, ואני ועצמי הבנו: זה היה עוד רגע קלאסי של גיגס.

עד היום זה עדיין אחד השערים שלו שאני הכי אהוב, כי אלו הרגעים האחרים שאני זוכר בתור אוהד. אלו שלא היו כאלה משפיעים או הכריעו משחקים גדולים. לגיגסי היו רגעים הרבה יותר גדולים וחשובים בקריירה ושערים שכולם זוכרים. אבל זה בדיוק ההבדל. הסלאלום ההוא מול ארסנל נחשב כשערו הגדול ביותר, אבל זה שער של "כולם". אם לעשות הקבלה לאהבה גדולה אחרת שלי, המוזיקה, אז השער ההוא היה להיט. שיר פופולארי שבאמת כתוב ומבוצע היטב, עם מילים עמוקות והכל. אבל זה משהו שכולם מכירים לא משנה כמה זמן עבר מאז, גם מי שלא מכיר את האלבום ממנו השיר לקוח או האמן המבצע אותו. מצד שני, השער ההוא מול טוטנהאם הוא שיר שמעולם לא יצא כסינגל, לא מבוצע הרבה בהופעות, איזה B-Side מצויין שרק המאזינים האדוקים מכירים. והוא נפלא לא פחות.

אלו הדברים שגיגס השאיר לנו. הלהיטים הגדולים והרגעים הקטנים. היו לו עוד הרבה רגעים זכורים כגון הנגיחה מול ברצלונה ב-3:3 בבית, הפנדל קר-הרוח מול צ'לסי שנייה לפני ההצלה של ואן דר סאר והזכיה בצ'מפיונס בערב הגשום במוסקבה, הבומבה לרשת של יובה ב-2:3 והשערים הקלאסים האחרים מול הגברת הזקנה, אם זה הצמד בדלה-אלפי או שער השוויון המאוחר בבית בחצי גמר הצ'מפיונס, שנתן את התקווה לגומלין ולאחד המשחקים הגדולים ביותר של יונייטד שראיתי בחיי באותה עונת טרבל.

וכן, גם השער ההוא בווילה פארק מול ארסנל. כאשר השעון בבית כבר הראה אחרי חצות כשזינקתי מהספה בבית הורי ותפסתי את הראש בתדהמה. לא יהיו עוד את כל הרגעים האלה וכל הפריצות של מספר 11 באדום באגף שמאל שאוטומטית היו מזניקות אותי לתנוחת עמידה, כי משהו גדול הולך לקרות.

23 עונות, כושר נדיר ומשחק פעיל (ויעיל) עד גיל 40 ועוד אין-ספור מספרים ושיאי מועדון. גיגס הפך לאגדה עוד הרבה לפני שפרש. בעשרים השנים שאני אוהד הייתה לי הזכות לראות אותו בזמן אמת כמעט כל הקריירה שלו. לצרוב את הרגעים האלה שעוד אזכר בהם ואספר עליהם שנים על גבי שנים מהיום. בין אם זה שער מרהיב בעונה גדולה שכולם זוכרים, איזה בישול זניח, עוד שבירת שיא, או סתם בעיטה חופשית מושלמת מול קבוצה לונדונית במשחק ליגה. תודה על הכל, גיגסי.

הדפס