בקיץ 2014 סטיב קר התלבט בין שתי משרות אימון אטרקטיביות במיוחד – הראשונה היא בפרויקט המעניין של פיל ג'קסון בניו יורק, שהגיע למדיסון סקוור גארדן במטרה להחזיר את המועדון בו שיחק (וזכה בשתי אליפויות) לימיו הגדולים. השנייה הייתה גולדן סטייט. קר בחר בקבוצה מקליפורניה, והשאר היסטוריה.
בזמן שהווריירס זכו תחת המאמן האדיר בשתי אליפויות, הניקס בעידן ג'קסון לא העפילו פעם אחת לפלייאוף וניצחו בסך הכל 80 משחקים בשלוש שנים. האיש בעל 13 הטבעות (11 אליפויות כמאמן), שידע לקבל כבוד ממייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט ועל הדרך לסדר את הראש לדניס רודמן, כבר שלוש שנים לא מסוגל להרים את הקבוצה ממנהטן, כשנדמה שדווקא ההפך הוא הנכון. מי שנחשב לאחד מאנשי הכדורסל הגדולים בכל הזמנים, מתנהג בצורה הפוכה לגמרי מדפוס ההתנהגות שהביא אותו לגדולתו.
אחד הדברים שהביאו את הניקס למצבם הנוכחים הוא היחסים של ג'קסון עם כוכבי הקבוצה, כרמלו אנתוני וקריסטפס פורזינגיס, תחום בו הצטיין עם שחקנים קצת יותר גדולים ממלו והביג מן הלטבי. הסאגה עם מלו התחילה עוד במהלך העונה האחרונה, כשג'קסון הצהיר בפומבי לא פעם שעדיף ששני הצדדים ייפרדו.
אנתוני עצמו אינו ממהר לעזוב את עיר הולדתו, למרות העובדה שבגיל 34 הסיכוי שלו להגיע לגמר ראשון בקריירה במדי הכחולים-כתומים לא נראים ריאליים במיוחד. הסיבות שהפורוורד רוצה להישאר בניו יורק אינן קשורות לכדורסל, כשהשבוע פרודתו, לה לה אנתוני, אמרה שמלו רוצה להישאר קרוב לבנו בן ה-10. למרות זאת, עדיין קיים סיכוי שהשחקן הוותיק יפתח את העונה הבאה במקום אחר.
הסיפור עם פורזינגיס מוזר אף יותר. הלטבי הצעיר אמור להיות הפנים של הניקס. הביג מן בן ה-21 היה פשוט יוצא מן הכלל בשתי העונות הראשונות של בניו יורק, והיה אחת מנקודות האור הבודדות של ג'קסון, שבחר בו במפתיע במקום הרביעי בדראפט 2015. בסיום העונה הבריז פורזינגיס, שאינו מרוצה (בצדק) מהתנהלות הקבוצה, מפגישת סיום העונה.
באופן מפתיע למדי, ג'קסון לקח קשה את ההברזה של הלטבי. למעשה, המצב הגיע לכך שהניקס אף חיפשו טרייד, "אני לא חושב שב-25-30 השנים בהן אני מאמן שחקן הבריז מפגישת סיום עונה", אמר הנשיא הפגוע, "אנחנו מקבלים פניות לגביו. אנחנו מקשיבים להן, אבל אנחנו לא מעוניינים כרגע. למרות שאנחנו מאוד אוהבים את השחקן הזה, אנחנו חייבים לעשות את מה שטוב למועדון". האם לזרוק את אחד מהשחקנים הצעירים הטובים בליגה זה המהלך הנכון לניקס, זאת כבר שאלה אחרת.
גם בדראפט ג'קסון הפתיע. למרות שעל המדף עוד היו גארדים נהדרים (עמדה בה הניקס זקוקים לחיזוק מיידי) שסיפקו עונה מצוינת ב-NCAA כמו מאליק מונק ודניס סמית', ניו יורק בחרה דווקא בפרנק ניליקינה במקום השמיני. הצרפתי הצעיר הוא אמנם בעל פוטנציאל אדיר, אבל כמו המון שחקנים מבטיחים שהגיעו מאירופה, הוא סימן שאלה גדול עם נתונים סבירים בעונתו האחרונה בשטרסבורג (5.4 נקודות, 1.5 אסיסטים). ניליקינה יכול להתברר כעוד בינגו כמו פורזינגיס, אבל ההימור עליו הוא גדול מאוד.
בחירות תמוהות. ג'קסון (getty)
מלבד הטעויות האחרונות בניו יורק, התחושה הכללית שמדובר באדם שונה לגמרי מהמאמן שמחזיק במאזן 2:11 בסדרות גמר. בשביל להכיר את ג'קסון, צריך לחזור אחורה. הוא נולד במונטנה ב-1945 כששני הוריו היו אנשי דת, שחינכו אותו ואת אחיו בחינוך קפדני, שלא כלל הרבה מותרות. הוא שיחק במכללת צפון דקוטה תחת המאמן ביל פיץ' ובדראפט 1967 נבחר על ידי הניקס בסיבוב השני.
הוא הפך מהר מאוד לאחד מאהובי הקהל, למרות שלא היה שחקן מפתח בקבוצה שזכתה באליפויות ב-1970 ו-1973 (האליפות האחרונה של הניקס). בתקופה ההיא עבר שינוי אישיותי, כשהוא מתחבר לאווירה ההיפית והליברלית של ניו יורק בסוף שנות ה-60. כחלק מהמסע הפנימי שעבר, הוא נהג לעשן מריחואנה ואף התנסה גם בסמים קשים.
"הוא היה יכול להיות שחקן טוב יותר אם הוא היה מקדיש זמן לכדורסל כמו שהקדיש לספרים שלו", אמר עליו וולט פרייז'ר בביוגרפיה על ג'קסון, Mindgames: Phil Jackson's Long Strange Journey, "הוא קרא ספרים מוזרים. בכל מקרה הם היו מוזרים עבורנו, הוא היה היחיד שקרא אותם". ג'קסון ניסה במשך השנים להתנער מתדמית ההיפי שדבקה בו, אבל ללא ספק הוא לא היה בעל אופי של איש כדורסל רגיל.
הוא פנה לאימון זמן קצר לאחר הפרישה, וב-1989 קיבל לראשונה קבוצת NBA, כשהחליף את דאג קולינס בשיקגו. בכל התקופה בה אימן, הוא מעולם לא נחשב לטקטיקן גדול. ההתמחות הגדולה שלו הייתה בחיבור עם בני האדם סביבו, בייחוד עם כוכבי הקבוצה. היכולת שלו לשכנע את הקבוצה לחיות עם הכוכב ומצד שני לגרום לג'ורדן או ברייאנט להבין שללא חבריהם לקבוצה הם לא יגיעו רחוק הייתה הגדולה שלו. התקפת המשולש בה דגל אינה גאונות, אבל יוצרת מצב בו כל השחקנים נוגעים בכדור, וכולם מרגישים חלק מהשיטה. גם ג'ורדן וקובי ידעו לעבוד איתה, כשבסופו של דבר ברגעים החשובים, הכדור היה בידיים שלהם והשאר זזו הצידה.
מה קרה למגע הקסם? (getty)
אפשר לדבר על כך שהוא זכה באליפויות שלו כאשר שלושה מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים שיחקו תחתיו אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח – מלבד האליפות של שאקיל אוניל ב-2006 בה שימש ככינור שני לדוויין ווייד, אף אחד מהם לא זכה באליפות ללא ג'קסון.
אבל נדמה שמאז שקיבל את התפקיד הניהולי בניו יורק, הקסם נעלם. התרומה של ג'קסון לשכר העצום אותו הוא מקבל (12 מיליון דולר לעונה) היא כמעט אפסית, ומלווה במספר החלטות מקצועיות רעות, כדוגמת החוזה המופרז שקיבל ג'ואקים נואה בקיץ שעבר. מלבד חוסר ההצלחה המקצועי, בשנה האחרונה הוא סיפק רגעים לא אופייניים ברמה האישית, שנוגדים את כל דפוסי הפעולה שלו כמאמן ראשי.
זה התחיל מהביקורת הפומבית על מלו, המשיך עם ההיעלבות מההברזה של פורזינגיס בסיום העונה הסדירה ושבר שיא מסוים בשבוע שעבר, כאשר דווח שהוא נרדם בזמן שבחן מועמד לבחירה בדראפט. קשה להאמין שמדובר באותו בן אדם שקובי ברייאנט אמר שהוא עזר לו לשים את האגו בצד.
בהחלט אפשר להאשים את ג'קסון במצבה העגום של הניקס, אבל אי אפשר שלא להתייחס לבעלי הקבוצה, ג'יימס דולן. כל כך הרבה אנשי כדורסל גדולים עברו תחתיו, מאייזיאה תומאס, דרך לארי בראון ועד מייק ד'אנטוני ופיל ג'קסון, כולם עזבו את הקבוצה בתחושה של כישלון טוטאלי. למרות שהגיעו 4 פעמים בלבד לפלייאוף מאז 2001, הניקס הם עדיין אחד מהמועדונים המסוקרים והאהודים בעולם, בעיקר בגלל העיר שאותה הוא מייצג. בעשור בו אפילו המטס היו מרחק נגיעה מזכייה בוורלד סרייס, הניקס ממשיכים לספק את הייסורים הגדולים ביותר לאוהדי הספורט בניו יורק.
לא הצדיק את השכר העצום. ג'קסון (getty)
הקהל של הניקס חשב שהקדנציה תסתיים בצורה אחרת (getty)