ללכת עד הסוף: המפתחות בדרך לזכייה בגביע

אולי זו קלישאה, אבל אין נכונה ממנה, מעמד חצי הגמר הוא הערב המיוחד של הכדורסל הישראלי. תמיד הוא מרגש, יוצר סיפורים חדשים ריגושים וזיכרונות שנשארים שנים אצל אוהדי הספורט. זו חגיגה בכל מדינת כדורסל. במעמד כזה אתה צריך את השחקן השקט שעומד בפני לחצים ותסכולים וככל שיש לך ניסיון בתחרות על תארים, הדבר משמש כיתרון. בארץ שלנו, מכבי תל אביב והפועל ירושלים הן בעלות הניסיון.

שם יש את השחקנים שהיו במעמדים האלו של הלחץ הביקורת. אם מכבי תפסיד זו רעידת אדמה תקשורתית, לו אשדוד תפסיד איש לא יתעניין בכך ויש לזה משקל עצום. כנ"ל במקרה של ירושלים וחולון. לו האדומים יודחו זו תהיה הפתעה, בגלל הביתיות והציפיות וגם בעקבות המצב בחולון, ואם זה יהיה הפוך, אז הכל יהיה מובן כי דן שמיר סובל מסגל חסר והכוכב הכי גדול שלו גמר את העונה. לפני שמתחילים בניתוח המקצועי זה יהיה מאוד מפתיע אם לא נראה עוד קלאסיקו בין מכבי לירושלים ביום חמישי ואלו הסיבות מדוע:

מכבי אשדוד – מכבי תל אביב (18.45, בארנה בירושלים שידור ב-SPORT5).
בעונה כל כך מתסכלת ומייאשת למכבי עדיין יש סיכוי טוב לצאת עם שני תארים/ הראשון שבהם יכול להגיע כבר השבוע. הצהובים קיבלו פוש בדמות הרישום של דווין סמית', שחוזר לזירה המקומית והוא אולי השחקן הכי מנוסה במעמדים האלה שעומד לרשות בגאצקיס. האינטנסיביות של הליגה המקומית נחותה מהיורוליג ומזמן הטפתי לכך שהאמריקני צריך להירשם לליגה, והפעם זה מגיע במאני טיים הראשון של העונה - מעמד חצי הגמר.

מעבר לכך מכבי מגיעה שהלחץ הוא כמובן עליה. דיברנו וניתחנו רבות את מה שקורה בהיכל העונה. נראה לפחות על פי המשחק נגד באסקוניה שבגאצקיס הבין  איפה הוא נמצא או שהוסבר לו שהוא צריך ללכת עם מקל ואוחיון בלי ניסויים מיותרים כמו סילי וגאודלוק. הסקורר עולה בחמישייה כקלעי, ועם התוספת של סמית יש למכבי מי שיוציא לפועל במסגרת המקומית כשגם לנדסברג בכושר טוב ומופיע חד למשחקי מאני טיים. 

במסיבת העיתונאים אתמול בגאציקיס טען כי למכבי היו העונה למעשה 3 קבוצות שונות, אך הוא זקוק לקבוצה אחת. הוא התכוון למה שטען בזמנו ארז אדלשטיין וצדק. אי אפשר להרכיב סגל של 15 שחקנים. במקרה כזה, כשאתה משחק חמש על חמש באימון, אז חמישה שחקנים נחים, שזה לא הגיוני. קשה לבנות ככה היררכיה בקבוצה וגם להיכנס לכושר משחק. החוק הרוסי מחייב את הקבוצות לסגל מסוים, בעוד החוק של היורוליג פתוח ונותן בחירות אין סופיות. 15 שחקנים נותן לך 3 קבוצות שונות והקושי לכל מאמן פה הוא לא קל בכלל.

אשדוד בעונה שעברה היתה אחד הדברים הכי מרעננים בליגה. קבוצה תחרותית שהגיעה לגמר הגביע וידעה לנצח כל קבוצה בליגה. העונה היא מאכזבת. עם רק 5 ניצחונות, החניכים של מאיר טפירו הכי קרובים לקרית גת וסביר להניח שיילחמו נגד הירידה יותר מאשר ייאבקו על כניסה לפלייאוף.  מבנה הקבוצה בעיני לא נכון כי טפירו והחבורה שלו קיבלו המון קרדיט בתחילת השנה על הקרדיט ליפתח זיו ואדם אריאל שמקבלים הרבה דקות ופורחים, אך באותו זמן באשדוד החליטו ללכת על שלושה זרים בקו האחורי – יואינג, נואל וסיימון ורק זר גבוה בפנים: קרמייקל. 

שלושה מהזרים באים על חשבון זיו ואריאל ויוצרים פקק בקו האחורי. בקו הקדמי יהיו אלטיט וג'ייק כהן (המצוין), וזה לא מספיק. אשדוד מגיע כאנדרדוג יותר ממושלם וזה אולי היתרון הכי גדול שלה. אין לה מה להפסיד מול מכבי, אלא רק לבוא ליהנות. הם ינסו להקשות רבע אחרי רבע.

כלומר המטרה תהיה לסיים כל רבע בצורה צמודה בפני עצמו כדי להגיע לרבע האחרון למצב שילחיץ את מכבי. גם לפני שבועיים במשחק בהיכל מכבי הובילה ב-20 הפרש על טפירו, אך אשדוד הצליחה לצמצם עד לכדי 4 הפרש. זו תהיה המטרה של המאמן הצעיר: לדחוף את המשחק ולהביא את הלחץ על מכבי.

ירושלים מגיעה עם קוף קטן על הגב. היא הפסידה העונה את שני המפגשים עם חולון. מעניין האם סימונה פיאנג'יאני, הסיק מסקנות ומה השינוי שהוא יעשה הערב. הוא מקבל את אמארה סטודמאייר בכושר שמזכיר תקופות נהדרות של אולסטאר ב-NBA, יש לו יתרון מסוים בדמות משחק ביתי כשהארנה תיצבע באדום. מצד שני הלחץ עליו עם ציפיות שהן מינימום העפלה לגמר.

הפציעה של וואייט שחקן ענק, אבל פיאניג'אני יכול היה להיערך אליו כי הוא מכיר אותו. כעת ג'רלס, טימור, הלפרין ודייסון יעמדו בפני שחקן שהם לא מכירים, למרות שבטח למדו אותו בקטעי וידיאו. זה יהיה מאבק מרתק. ירושלים חייבת להשתמש במשחק פוסטאפ, וחולון תגיב עם שני נמוכים על המגרש כפי שנאמר לפני כן. זה המפתח אולי למשחק כולו.  וכמובן חוזרים בסוף להתחלה. המעמד, הניסיון וקור הרוח וכאן – ליאור אליהו, ג'רלס דייסון ואמארה הם האסים של אורי אלון בדרך לגמר מטורף ביום חמישי.