ברצלונה-ריאל מדריד (וריאל-אתלטיקו), בוקה-ריבר, ריינג'רס-סלטיק, מילאן-אינטר (ואינטר-יובה), איאקס-פיינורד, ספורטינג-בנפיקה (ובנפיקה-פורטו), אולימפיאקוס-פנאתינייקוס, נסיונאל-פניארול, פלמייראס-קורינתיאנס (וקורינתיאנס-סאו פאולו), פרטיזן-הכוכב האדום, בשיקטאש-פנרבחצ'ה (ופנר-גלאטסראיי). אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל כבר מהרשימה הזו, שכוללת את מרבית יריבויות הכדורגל הכי גדולות בעולם, אפשר ללמוד מה עומד בבסיס היווצרותן של יריבויות ענק האלה, בעלות המשיכה חוצת הגבולות.

וכך, נראה כי שני תנאים בסיסיים צריכים להתקיים כדי שתיווצר יריבות בסדר הגודל הזה. הראשון הוא שיהיה על מה להילחם, וזה מתחלק לשני חלקים: (א) מאבק אידיאולוגי בין קבוצות המייצגות צדדים או חלקים שונים באוכלוסייה (רוב מול מיעוט, קבוצות דתיות שונות, עניים מול עשירים וכו'), ו-(ב) מאבק על הגמוניה מקומית של עיר או חבל ארץ מסוים. לעתים, כמובן, שני החלקים של התנאי הזה מתקיימים, מה שמוסיף אש למדורה.

התנאי השני שצריך להתקיים כדי שהיריבות תהפוך לענקית באמת, כזו שתעניין הרבה מחוץ לגבולות הגזרה המקוריים שלה, היא תקופה ארוכה ומשמעותית בה שני הצדדים הצליחו במקביל ונלחמו על תארים. ישנן כמה יריבויות גדולות ומפורסמות שלא עונות לכל התנאים האלה, אבל לכן לא באמת מפתיע לגלות שפ.ס.ז'-מארסיי, לאציו-רומא, סנדרלנד-ניוקאסל ואחרות נמצאות לכל היותר בתחתית הדרג השני של היריבויות הכי גדולות בעולם.

אבל אם ליברפול-מנצ'סטר יונייטד, בלי שום ספק אחת מחמש היריבויות הכי גדולות בעולם, הייתה חסרה לכם עד עכשיו, זה ממש לא מקרי. כי בנוף יריבויות הכדורגל העולמיות, מדובר בחתיכת עוף מוזר.

ראשית, ממש לא מדובר בשתי קבוצות המייצגות מגזרים שונים של האוכלוסייה. שתי הערים היוו מוקדים מרכזיים במהפכה התעשייתית במאה ה-19 והאוכלוסיות בשתיהן הורכבו לאורך העשורים שחלפו מאז בעיקר מאנשי צווארון כחול, עובדי רכבות, מכרות, מפעלים ונמלים. בשתיהן מיעוט אירי,  בעיקר תולדה של הגירה אירית בעקבות הרעב הגדול של אמצע המאה ה-19.

1

אם מתעקשים ברור שאפשר למצוא כמה הבדלים. בליברפול המיעוט האירי דומיננטי בהרבה ורבים מתושבי העיר הם צאצאים למהגרים. ליברפול הייתה בעבר העשירה בין הערים, בזכות הנמל שלה, אבל זה השתנה מאז נפתחה תעלה מהים האירי למנצ'סטר, שהיא כיום העיר האירופאית המודרנית וליברפול היא האפורה מבין השתיים. ואנשי ליברפול מרגישים פחות אנגלים מאשר תושבי כל עיר אחרת במדינה. אבל אלה לא השורשים שיצמיחו וילבו יריבות כל כך לוהטת ורווית שנאה, מקסימום יוסיפו קצת פלפל.

שנית, גם אם יש יריבות הרי שמדובר בשתי הערים הגדולות של מחוז לנקשיר, אין כאן יריבות קלאסית וחד משמעית על ההגמוניה האזורית, כמו במקרים אחרים דוגמת שאלקה-דורטמונד וליון-מארסיי. קודם כל, כי לכל אחת מהן יש יריבה מרה מבית (סיטי ואברטון), וכמו כן, לידס ושפילד גדולות משתיהן, וקרובות למנצ'סטר עוד יותר משמנצ'סטר קרובה לליברפול. ככה שגם הטיעון הרגיל של "קרבה גיאוגרפית ומאבקים כלכליים" לא מסביר איך נולדה יריבות כל כך גדולה דווקא בין מנצ'סטר לליברפול.

ואם כל זה לא מספיק, הרי שגם התנאי השני – של התמודדות משותפת על התארים – רחוק מלהתקיים כאן. אם כבר, נראה שליברפול ומנצ'סטר החליטו לחלק את ימי הזוהר שלהן עם מינימום חפיפה. זה קרה גם במישור הכלכלי, כשמנצ'סטר תפסה את המושכות בעשורים האחרונים, אבל במיוחד בכדורגל.

1

הפעם הראשונה ששתי הקבוצות הללו סיימו במקומות 1-2 הייתה כשב-1947 ליברפול זכתה באליפות ויונייטד סיימה כסגניתה, אבל עידן של דומיננטיות משותפות ממש לא יצא מזה. ליברפול לא סיימה באחד משני המקומות הראשונים במשך 16 שנה, תקופה בה יונייטד זכתה בשלוש אליפויות, ארבע סגנויות, וכן, חוותה גם את תינוקות באזבי ואת אסון מינכן. את תקופת הזוהר הראשונה שלה יונייטד סגרה עם הזכייה באליפות אירופה ב-68.

אבל כאן זה נעצר. האליפות הבאה של יונייטד הגיעה רק 26 שנים מאוחר יותר ועד אז היה זה תורה של ליברפול של ביל שאנקלי (ואח"כ בוב פייזלי) להשתלט על הכדורגל האנגלי ועל הכדורגל האירופאי כאחד, עם 11 אליפויות ו-4 גביעי אירופה בין 73 ל-90.

ואתם יודעים בדיוק איך נמשך מאז משחק הפינג-פונג הזה. מאז 1993 יונייטד זכתה ב-12 אליפויות והפכה לכוח המשמעותי ביותר בכדורגל האנגלי, אולי העולמי. ליברפול תפסה את מקומה של יונייטד כקבוצה בינונית עם שאיפות גדולות, שמסתכלת אל העבר בערגה.

בכלל, רק למשך פרק זמן קצרצר בהיסטוריה המשותפת שלהן, ליברפול ויונייטד "החליפו" אליפויות. זה קרה באמצע שנות השישים, כשב-64 ו-66 ליברפול זכתה באליפות ויונייטד עשתה זאת ב-65 ו-68. ממש לא דומיננטיות כלל ארצית מתמשכת כמו זו שהולידה את יריבויות הענק האחרות שאנחנו מכירים.

אז בלי שוני אידיאולוגי, אתני, דתי או כלכלי, ובלי יריבות לש ממש על הגמוניה אזורית, ובלי תקופה ארוכה ומשמעותית של דומיננטיות מקצועית וחלוקת השלל... מה הוא לעזאזל הדלק שמבעיר את אש היריבות הזו? מה זורם לאוהדים בעורקים ומה עובר להם בראש ומה מסעיר את רוחם בזמן שהם שרים שירי לעג לאסונות הטרגיים והקטלניים של הצד השני? ובכן, התשובה היא אחת, ודי פשוטה: קנאה.

1

קנאה הביאה את מנצ'סטר לפתוח את התעלה לאוניות משא ולחתוך בהכנסות של ליברפול מהנמל שלה. קנאה הולידה גאוות יחידה סקאוזרית, נוכח קבלתה של מנצ'סטר כעיר אנגלית ותיוגה של ליברפול כעיר אירית. קנאה גרמה לכך שאחת מקריאות העידוד הכי פופולאריות בקרב אוהדי ליברפול הייתה ציון מספר האליפויות העדיף. וקנאה גורמת לכך שעכשיו זה הפוך. קנאה היא הכוח המניע את היריבות הזו, פשוט כי זה בדיוק מה ששני הצדדים גורמים אחד לשני, כל אחד בתורו.

דווקא העובדה שתקופות הזוהר שלהן לא חופפות מייצרת בכל פעם מירמור הולך וגובר בצד אחד ושמחה לאיד בצד השני. דורות של אוהדים, משני הצדדים, גדלו על הצלחות ענק אבל גם על תקופות יובש ארוכות. ובכל פעם שהם נמצאים בצד הלא נכון של תקופת הזוהר, הקנאה מבעבעת יותר ויותר, דווקא בגלל שמדובר בשני צדדים הדומים זה לזה מבחינות רבות. הרי במי נקנא יותר, בבן של איזה מליארדר, או בשכן שלנו שהפך מליארדר?

בחינת תקופות הזוהר הלא חופפות של ליברפול ושל יונייטד חושפת נקודת דמיון אחת נוספת: הרי מה קדם להצלחת הכדורגל של ליברפול בשנות השבעים? הצלחה מוסיקלית של ליברפול בעשור שקדם לכך, בשנות השישים. ומה בא לפני הצלחת הכדורגל של מנצ'סטר בשנות התשעים? בדיוק – הצלחת המוסיקה של העיר בשנות השמונים. מה שמוביל למסקנה המתבקשת האחת: אחרי יותר מעשרים שנה בהן ניסו הכל, אם ליברפול רוצה להפסיק להיות בצד שמקנא, לחזור להיות אימפריית כדורגל ולדרדר את יונייטד לבינוניות, כל מה שהיא צריכה לעשות הוא להקים את להקת הרוק הגדולה הבאה. הרי שירים שנכתבים מתוך תסכול, מרמור, עצבות וחוסר תקווה הם שירי הרוק הטובים ביותר. את זה, גם ליברפול וגם מנצ'סטר לימדו אותנו.