אטילה פטשאואר הוא שם מוכר יחסית לקוראיהם הוותיקים של מדורי הספורט. לאלה שגם ביום השואה לא לא לוקחים פסק זמן. זוהי לא הפעם הראשונה שנכתב אודותיו בישראל וכולי תקווה שגם לא האחרונה. סיפורו של הסייף המוכשר הזה, חלק מתור הזהב של הספורט היהודי בהונגריה ומגדולי המתחרים בענף שלו, מסמל כל כך הרבה. מסמל את האפלה שבתקופות. מסמל את זמניותו ושפלות קומתו של כל יהודי באשר הוא יהודי בתקופה ההיא. מסמל את הקו הדק והשברירי שבין עמית לאויב. שבין אדם למפלצת.
ב-1914, כשהיה בן עשר, החל אטילה להתאמן בסיף וכתלמיד בבית הספר התיכון בבודפשט התגלה ככשרון מבטיח על ידי המאמן האיטלקי-הונגרי ג'ורג'יו סנטלי. וההבטחה התממשה. כשהיה בן 19 בלבד כבר קטף מדליה ראשונה באליפות אירופה (1923) במקצוע החרב ועד מהרה זכה לכינוי "ד'ארטניאן', על שמו של המוסקיטר הרביעי והסייף המהולל בספרו של אלכסנדר דיומא. בשנים הבאות קטף עוד שתי מדליות כסף (1925 ו-1929) ושתיים נוספות מארד (1927 ו-1930).
פטשאואר צורף, כמובן, לנבחרת הסיף ההונגרית, שכללה שלושה יהודים נוספים, למשחקי האולימפיים באמסטרדם 1928. בהולנד, כמו גם באליפויות אירופה, הלכה והתעצמה תרומתו לתחרות הקבוצתית לצד חוסר המזל שבזירה האישית. הוא זכה במדליית הכסף האולימפית בתחרות האישית, אבל ניצח 20 מ-20 קרבות בקבוצתית והוביל את נבחרת הונגריה הגדולה לזהב.
הונגריה, ועמה פטשאואר, זכתה באליפויות אירופה הבאות (1930 ו-1931) והגיעה כאחת הפייבוריטיות למשחקי לוס אנג'לס 1932. בארצות הברית הגנה הנבחרת על התואר האולימפי ובזירה האישית דורג פטשאואר במקום ה-5 – התחרות היחידה בה לא זכה במדליה. ד'ארטניאן ההונגרי הניח את חרבו ופנה לקריירה כעיתונאי.
ב-1938, כעשור לאחר המדליה האולימפית הראשונה שלו, החלו מאות אלפי יהודי הונגריה לחוש את משבי האנטישמיות מתגברים. חוקים שנועדו להגביל את תחומי עיסוקם חוקקו, הגדרתם העצמית הופקעה מידיהם, קשריהם הרומנטיים הוגבלו ולבסוף הם הוקעו כגזע זר על אדמת ארצם. בשנים הראשונות של המלחמה היה מצבם של מרבית יהודי הונגריה טוב משל אלה בשטחי הכיבוש הנאצי בשל הברית שכרת הממשל המקומי עם אדולף היטלר.על אף שתקנות הטלאי הצהוב והמשלוחים למחנות ההשמדה מבודפשט החלו בשלב מאוחר יחסית של המלחמה, כבר בתחילת שנות ה-40' החלו להישלח גברים יהודים למחנות עבודה במזרח אירופה. פטשאואר נחלץ בתחילה מהגזרה משום שהיה דמות מוכרת, אלוף אולימפי ועיתונאי בעל מסמכים שזיכו אותו מאותה הגליה. אולם, ככל הנראה בשלהי 1942, הוא עוכב בעת שהלך ברחוב לבדיקה שגרתית. אותה בדיקה שחרצה את גורלו. הוא גילה כי שכח את מסמכיו בבית ועד מהרה נשלח למחנה העבודה דבידובקה באוקראינה.
קשה לכנות את השהות במחנות עבודת הפרך באוקראינה בתור חיים. רעב, קור, מחלות, התעללות סדיסטית וריח המוות בכל פינה היו מנת חלקם של האסירים בכל יום ויום. למחנה דומה הגיעו גם כמה משחקני דינמו קייב עליהם נכתב בספרו של אנדי דוגן "משחק המוות". אטילה פטשאואר, שזהותו כאלוף האולימפי שהביא גאווה להונגריה הופשטה ממנו ובמקומה עטה את סחבות האסיר היהודי בן ה-38, לא הספיק לטעום הרבה מאותו גיהנום שנקרא דבידובקה.
אחד הקצינים במחנה היה קולונל בן 50 מהצבא ההונגרי, שבאותה עת עדיין נלחם לצד גרמניה הנאצית, בשם קלמן צ'ה. אותו צ'ה היה בעברו רוכב סוסים, עמיתו של פטשאואר למשלחת האולימפית ההונגרית למשחקי אמסטרדם 1928. שיאו היה המקום ה-13 במקצה הקפיצות, בשאר המקצועות הוא לא הרשים ואת חלקם אפילו לא סיים. אולי הייתה זאת הקנאה המקצועית. אולי יהדותו של פטשאואר. אולי שכרון הכוח בו החזיק לעומת הגיבור הלאומי לשעבר. תהא הסיבה אשר תהא, צ'ה שם לו למטרה לאמלל את העציר אותו זיהה כאותו סייף מעוטר מהעבר.
קארולי קרפטי, סגן האלוף האולימפי מ-1932 והאלוף האולימפי בהיאבקות מברלין 1936, היה אסיר יהודי-הונגרי באותו מחנה כמו פטשאואר. ואת אותם ימים בינואר הקפוא של 1943 הוא לא שכח. לאחר המלחמה סיפר המתאבק לשעבר כי צ'ה פקד להתעלל בחברו הסייף ו"לעשות שיהיה ליהודי חם". השומרים הכריחו את פטשאואר לפשוט את בגדיו, וצרחו עליו: "אתה, אלוף אולימפי, בוא נראה אותך מטפס על עץ". במערומיו, בקור הצורב, הוא אולץ לטפס על עצים ולקרוא כמו תרנגול בזמן שהשומרים התיזו עליו מים. אטילה הקפוא מת זמן קצר לאחר מכן.
"כשהייתי ילד הוריי סיפרו לי שהיה לי בן דוד מפורסם שהיה סייף. אולי הם אמרו שהוא היה ספורטאי אולימפי", סיפר ד"ר ריצ'רד מרקוביץ' בראיון למגזין הניו יורקרי "ג'יואיש וויק" לפני מספר שנים. רק כתלמיד תיכון, כשהחל להתאמן בעצמו בסיף, גילה עד כמה מוצלח היה בן דודו. הוא גם גילה עד כמה עובדה זאת לא סייעה לו במחנה, מול האיש שהיה חברו למשלחת האולימפית. הוא למד שגם שלושת חבריו היהודים של אטילה לנבחרת הסייף נרצחו באותה תקופה, אך לא בידי הונגרים. לא בצורה כה בוגדנית. "זה כאילו הוא נמחה מעל פני האדמה", המשיך מרקוביץ', שלמד בהמשך רפואה בישראל ושב לביתו בארה"ב. "זה היה מביש לו אני, בן דודו וסייף בעצמי, הייתי מניח לשמו להתפוגג מאחר שאין מצבה הנושאת את שמו. לא יכולתי לחיות עם זה".
ב-1985 הונצח פטשאואר ב"יד לאיש הספורט היהודי" במכון ווינגייט וב-1995 ייסד מרקוביץ' את "אליפות אטילה פטשאואר הפתוחה בחרב" במדינת ניו יורק. ב-1999 גולמה דמותו על ידי רייף פיינס וסיפורו נכלל בסרט "סנשיין". לפני מספר שנים, כשחשב מרקוביץ' לפרוש ולהפסיק את התחרות, פנו אליו מספר מתחרים וביקשו ממנו שימשיך. "הם ידעו לשם מה קיימת האליפות – כדי לשמר את זכרו של אלוף אולימפי", אמר, והדגיש: "הוא לא יישכח".