גזענים! שמאלנים! יפי נפש! צבועים! אוקיי, אוקיי. חכו שנייה. תשמרו את כל הדברים האלה לסוף, ובינתיים תנו לי להתחיל מההתחלה, כי אין דרך לצאת מזה פוליטיקלי קורקט – פשוט כי לא מדובר בנושא שהוא תקין פוליטית: עשינו הרכב של בני מיעוטים. כן. עשינו. שבגדול, זה אומר הרכב של ערבים, עם חיזוק בדואי, דרוזי וצ'רקסי. במלים אחרות – לא יהודים. למה עשינו כזה דבר? הו, טוב ששאלתם. הנה כמה סיבות.

• נאתכו וראדי חייבים להיות בהרכב? בחרו את המערכים שלכם בזירת המשחק

ראשית, כי יש הרבה מאוד שחקנים טובים מהמגזרים האלה. הייצוג שלהם בליגה נכבד, הטובים ביותר בניהם מהווים חלק בלתי נפרד מהנבחרת, וזו נראית כמו מגמה בכיוון מעלה ששווה לתת לה ביטוי באיזושהי צורה. לעשות הרכב כזה עוזר לתת לזה במה.

שנית, כי זה אולי יעלה לסדר היום נושא שהוא קצת לא מדובר מספיק. איזה דיון יצא מזה? זה כבר תלוי בכם. שלישית, כי זה רעיון שאנחנו מריצים במערכת כבר הרבה מאוד זמן וחשבנו שהמצב העלוב של הנבחרת הוא סיבה מספיק טובה להוציא אותו לאור.

רביעית, ורלוונטי מכל, כי האמת היא שפשוט נמאס לי מנבחרת ישראל ברמות כל כך קיצוניות, וההרכב הזה הוא רק עוד ניסיון לשפר את הנבחרת שלנו, לשנות אותה, לנער אותה, לכל הפחות להפוך אותה למעניינת יותר. והרכב של מיעוטים, אתם חייבים להסכים, הוא לבטח מעניין בהרבה מהמצב הנוכחי.
הרי זה לא שנבחרת ישראל, שמורכבת כמובן רובה מיהודים, נתנה לנו יותר מדי סיבות לעודד אותה בקמפיינים האחרונים. ולא, זה שהם לובשים כחולבן ומשחקים אחרי ההמנון ותחת הדגל זה ממש לא מספיק. לאומיות זה קטע מסריח, ואנחנו כאן בקטע של כדורגל. וכדורגל, מה לעשות, לא רואים מהנבחרת הזו. עם תוצאות עלובות, יכולת מדרדרת, רמת אכפתיות ברצפה ולוזריות ממאירה היא פשוט מוציאה את החשק, עד לרמה שעל כדורגל ויתרנו וכל מה שאנחנו רוצים שוב זה רק שיהיה לנו זה חשק. חשק לראות אותה. חשק לעודד אותה. חשק לדבר עליה. לא משנות התוצאות.

אז כן, מדובר ברעיון שכנראה לעולם לא יצא לפועל. וסביר שחלקכם, או בעצם כולכם, ימצא מספיק סיבות לא לאהוב אותו. אבל האמת היא שזה פשוט חבל. קודם כל, כי זה יכול לגרום לנו אולי לדבר קצת על עניין ששווה לדבר עליו. וחבל כי זה יכול היה למשוך תשומת לב כלל עולמית שלכו תדעו איזה דברים טובים יוכלו לצאת ממנה. וחבל גם כי אם תקחו את ההרכב הזה ותשימו אותו מול 8500 אוהדים באצטדיון דוחא, אין שום סיכוי שלוכסמבורג סוחטת ממנו תיקו.

**

1

שוער: מחמוד קנדיל, בן 24, עונה רביעית בסכנין, חסר הופעות לאומיות.
הוא לא גבוה במיוחד, לא גמיש בצורה יוצאת דופן, ולא חתום על שום תואר, אבל בשקט בשקט, השוער הצעיר פילס לעצמו את הדרך לרשימת בכירי הכדורגלנים במגזר. האיש שבגיל 17 וקצת הצליח להדיח את מאיר כהן הנצחי משערה של סכנין היה מהגורמים הבולטים להישארות בליגה לפני שנתיים ולעונה המוצלחת אשתקד. תנו לו עוד שנתיים להשתפשף ושימו הגנה יציבה לפניו, ותקבלו מניה שקטה ובטוחה. לא משהו שכל קבוצת ליגת על יכולה להתפאר בו בין הקורות.

מגן ימני: עלי עותמאן, בן 25, עונה שביעית בליגת העל, מושאל ממכבי חיפה לבני סכנין, שתי הופעות בנבחרת.
חמש וחמישה אפסים הופיעו על הצ'ק שרשם יעקב שחר עבורו לפני שלוש שנים, וכמה חודשים מאוחר יותר הוא הפך לאחת מנקודות האור הבודדות של מכב חיפה בקמפיין הצ'מפיונס השחון ההוא. הפציעות והתחרות עם אייל משומר בחיפה הביאו לנסיגה מסויימת, אבל יש סיבה שהירוקים רק השאילו אותו בחזרה לסכנין וממשיכים להחזיק בכרטיסו. אחד השחקנים המשובחים שאי פעם יצאו ממחלקת הנוער של סכנין הוא הבחירה האותנטית ביותר לסגל כאן, ואם משומר נלקח בחשבון לנבחרת ישראל, הרי שעותמאן הוא מחשבה ראויה לגמרי גם כן.

בלם: סלאח חסארמה, בן 38, עונה שביעית בקרית שמונה, ללא הופעות בנבחרת.
סביר להניח שמדובר בשחקן הכי איטי בעולם. במנג'ר נדמה לי שיש לו 2 באקסלריישן. טוב נו, הכי איטי חוץ ממי שכמעט הקדים אותו במרוץ להרכב כאן, וואליד באדיר (שכנראה יש לו 1 גם בפייס). אבל 38 שנות ניסיון מצליחות לכפר גם על זה, תשאלו את רן בן שמעון ואיזי שרצקי. חסארמה זה מי שסידר להם אליפות היסטורית. ומה שבטוח, אם איתן טיבי מקבל דקות במדים הלאומיים, הרי שסלאח חייב לפתוח על חשבונו של מי ששיחק לצידו בעונה שעברה. הרי דברים שטיבי עוד לא הספיק ללמוד מחסארמה, חסארמה כבר עוד מעט שוכח.

1

בלם: סארי פלאח, בן 22 בחודש הבא, מושאל ממכבי חיפה לבני יהודה, עונה שלישית בבוגרים, שיחק בנבחרות הצעירות.
למרות השילוב המוקדם יחסית בבוגרים במכבי חיפה, פלאח עדיין לא הצליח לפרוץ. עבור בלם, פריצה היא הבטחת מקום קבוע בהרכב הקבוצה שלו. רק אחרי שכל ענייני הבוררות מול חיפה הסתיימו, פלאח הצליח לעשות את זה בבני יהודה ופתח בכל ארבעת משחקי הליגה האחרונים. כל הנתונים הטבעיים קיימים, ברגע שגם היציבות תושג, מדובר בבלם נבחרת לכל דבר ועניין, לא רק בנבחרות גימיק.

מגן שמאלי: טאלב טוואטחה, בן 20, עונה שלישית בבוגרים, 3 הופעות בנבחרת.
בואו נהיה כנים, בכדורגל הישראלי יש שני קריטריונים למקום בהרכב כמגן שמאלי: רגל שמאל דומיננטית ודופק. אם נהיה כנים לגמרי, אפשר להתפשר לגבי התנאי הראשון. על רקע המציאות הזו, טוואטחה היה ועדיין הינו אחת ההבטחות הגדולות שיש כאן. נכון לעכשיו הוא עוד לא מממש את מלוא הפוטנציאל, ולצד גיחות יפות להתקפה הוא מציג גם חוסר דיוק ורכות בהגנה, אבל איפה בדיוק התחרות שלו על חולצת ההרכב? עד שיאזרחו את מאטוביץ', היא לא קיימת.

קשר אחורי: בירם כיאל, בן 24, עונה שלישית בסלטיק, 22 הופעות בנבחרת.
חאלד חלאיילה כבר מעבר לשיא, ולמרות שהוא תפור על ההרכב שאנחנו מציגים כאן, זה לא שיש בור בעמדת הגרזן. בירם כיאל, שחקן הרכב ואחד המצטיינים והמבוקשים שבסגל של אלופת סקוטלנד, טוב יותר כיום ממה שחלאיילה אי פעם היה, והגרף עדיין מצביע מעלה. נכון, היו כמה רגעים פחות נעימים, גם במדים הלאומיים, אבל זה בעיקר כי אנחנו חבורה של מוצצי דם כפויי טובה. טכני ואגרסיבי, שזה שילוב שלא צומח כאן כל שני וחמישי. בריא - הוא צריך להיות באנקר. לא כאן. אצל גוטמן.

1

קשר מרכזי: ביבראס נאתכו, בן 24, עונה שלישית בקאזאן, 19 הופעות בנבחרת.
היהלום. השחקן הכי טוב שגדל בהפועל תל אביב מאז משה סיני וכנראה הליגיונר הכי מוצלח שלנו בשלוש השנים האחרונות. גדל כקשר התקפי ועשה את ההסבה ל-50/50 תחת אלי גוטמן בהצלחה יתרה. מוסר, כובש, מגביה, מתקל, מנהיג, מנווט. החבילה המלאה, וגם בקאזאן יודעים את זה אחרי 62 הופעות ו-17 שערים בשנתיים וחצי. השלב הבא מבחינתו הוא להפוך משחקן טוב מאוד לאחד שלוקח על הגב את הנבחרת ומעלה את הרמה שלו במשחקים החשובים. הנבחרת הזו היא יופי של הזדמנות בשבילו לעשות את זה.

קשר מרכזי: מהראן ראדי, בן 30, עונה ראשונה במכבי ת"א ושביעית בליגת העל, הופעה אחת בנבחרת.
אם נאתכו הוא היהלום - זה הג'וקר. כבר שנים שהוא מסתובב בליגת העל ועושה את מה שהוא עושה, אבל בקבוצות מדרג הביניים. האם זו הסיבה היחידה שהוא חיכה עד גיל שלושים כדי לקבל הופעה בנבחרת? מבקיע מקרוב ומרחוק, מבשל בשלל צבעים וטעמים - אבל התכונה המרכזית שלו, שהיא נדירה במחוזותינו, היא שהוא משחק לעומק. אתם יודעים, קדימה. לכיוון השער של היריבה. זה אינסטינקט כדורגלני שאין להרבה אנשים - לא רק בישראל, אם להיות כנים - ולראדי יש ממנו בכמויות. תציצו שוב רגע בשלישיית הקישור המרכזית כאן. לא היתם רוצים לראות אותה מניעה את המכונה המקרטעת בכחולבן כבר ביום שלישי?

קיצוני ימני: מונס דאבור, בן 20, עונה שנייה בבוגרים של מכבי ת"א, שיחק בנבחרות הצעירות.
כל מני ציניקנים יגידו שדאבור צריך שלושה מצבים במשחק בשביל לכבוש שער אחד. אוהדי מכבי יגידו להם שלפחות דאבור מספיק מוכשר בשביל ליצור לעצמו את המצבים האלה. שלושה שערי ליגה יש לו העונה במדי הצהובים (בחישוב פשוט: 9 מצבים. אבל לא בטוח. לא בדקתי). לחברו להתקפה במכבי תל אביב יש 6 שערים והוא בכלל יושב על הספסל של גוטמן, מה שאנחנו מאמינים ישמש דלק עבור מואנס.

קיצוני שמאלי: מוראד אבו ענזה, בן 26 בחודש הבא, מושאל למ.ס אשדוד, עונה שנייה בליגה העל, בלי הופעות בנבחרת.
19 כיבושים היו בעונה שעברה למלך השערים של הליגה הלאומית במדי בני לוד, ועדיין אף קבוצה גדולה לא ראתה לנכון לשים את ידה על הסילון הזה. אלא אם אתם מחשיבים את מ.ס אשדוד קבוצה גדולה. הטבלה, אגב, מחשיבה אותה כזאת. בינתיים, יוסי מזרחי הוא המרוויח הגדול. אבו ענזה משובץ אצלנו באגף, שם האיש של גוטמן הוא גילי-מה?-אני-לא-בקייזרסלאוטרן?-ורמוט. אבו ענזה נמצא בכושר הרבה יותר טוב מקשר הפועל תל אביב והשאלה האמיתית היא מתי גוטמן יקרא לו לסגל.

שפיץ: אחמד סבע, בן 32, עונה רביעית במכבי נתניה, מלך השערים המכהן ושחקן העונה שעברה, אפס הופעות בנבחרת.
כנראה הסיבה שבגללה בכלל התעורר הדיון שהטקסט הזה עוסק בו, והדוגמה הטובה ביותר לפוטנציאל הרב בליגות הנמוכות ובמגזרים הפחות מתוקשרים. מהבחינה הזו, זה האיש שפרץ את תקרת הזכוכית וסלל את הדרך לכל האחרים. מספר 9 קלאסי ומכונת שערים שאף הגנה בסטנדרטים המקומיים לא תוכל להשבית. תריסר שנים בליגות הנמוכות לקח לו עד שהגיעה הפריצה בליגת העל, ולולא ההתעלמות מיכולת ההבקעה הנדירה שלו מצד התקשורת ואנשי המקצוע, כנראה שהיינו מרוויחים עוד כמה עונות מהפלא הזה, שמה לעשות, כבר לא בן 18. מועמד בולט לסרט הקפטן, והאיש שעליו תושתת שיטת המשחק. אוהדי נבחרת ישראל, אתם בכלל זוכרים מה זה שיטת משחק?

(השתתפו בהכנת הכתבה: עידן עמיאל, שי וולך, רועי זריהן)