מאז ומתמיד, הסיפור של מכבי חיפה המודרנית ואירופה היה סיפור אהבה: במאי 1992, יעקב שחר קנה את המועדון - ואחרי קצת יותר משנה (1993), היא כבר הגיעה לשמינית הגמר בגביע המחזיקות מול פארמה. שש שנים אחר כך (1998), הגיעה פאריס סאן ז'רמן והמסע שנגמר ברבע גמר באותו הטורניר. אחריו ההיסטוריה ושלב הבתים של 2002, ואז הקמפיין הגדול הנוסף ב-2009.
בסה"כ, עד אתמול - שתי הופעות בבתים של ליגת האלופות, שתי הופעות בבתים של הליגה האירופית, שתי הגעות לנוק אאוט של גביע אופ"א, פעמיים גביע המחזיקות ופעם אחת בתים בקונפרנס ליג. מכבי חיפה היתה הראשונה בכדורגל הישראלי שפרצה דרך של ממש ביבשת - והמורשת הזאת נמשכה גם אמש, בבלגרד. בלילה חמים בסרביה, המועדון האירופי ביותר בישראל רשם עוד פרק מפואר.
והיופי של הפרק הזה, תוצרת 2022, הוא שבדיוק כמו לפני עשרים שנה בגראץ - הוא לא היה נטול קשיים. היום כולנו זוכרים את יעקובו כובש צמד בסופיה, ואת החגיגה הבלתי נשכחת של קייסי, ואת הסיומת הסופית של וואליד באדיר. אבל הזיכרון, כמו תמיד, מתקן את עצמו לטובה: גם במשחק ההוא באוסטריה, מכבי חיפה היתה בפיגור של שני שערים; גם שם זה נראה אבוד בדקות רבות; גם שם היה לחץ אמיתי לגבי השאלה - האם כל זה יקרה?
ואז, כמו היום, זה נגמר בחגיגות ניצחון. נכון שהפעם זה לא נגמר בגליץ' של קייסי, אלא בשער המוזר מאוד של פאבקוב - אבל זו שוב מכבי חיפה: כזו שבאה לשחק כדורגל בכל מגרש, גם בקשים ביותר, כזו שמשתדלת לנתק את עצמה מרעשי הרקע ולשחק בדרך שלה. וכך זה היה לאורך כל הדרך; למעט המשחק בלימסול (שהיה סטיית תקן), היא היתה טובה יותר מהיריבות שלה בכל משחק. גם מול אולימפיאקוס בבית, בוודאי מול אולימפיאקוס בחוץ - וגם, בסופו של דבר, בשני המשחקים מול בלגרד כשמסתכלים עליהם ממעוף הציפור.
גם כשהכל נראה אבוד (האתר הרשמי של מכבי חיפה)
המחצית השנייה של מכבי חיפה היתה פשוט מרשימה. עוצמתית, יציבה, עקבית וכזו שמנותקת לגמרי מהמתח והלחץ מסביב. היא כמעט נראתה כמי שמשחקת בתוך בועה - מבודדת מהרעש הגדול שהקים הקהל הסרבי, משחקת כאילו זה בבית, משחקת כאילו היא במקום הכי נוח. ועל היכולת לעלות בשקט נפשי למשחק כל כך לחוץ, עם כל הכבוד לכל הפרטים הנפלאים של מכבי חיפה חתום, בסופו של דבר, איש אחד: ברק בכר.
הסיפור של בכר הוא סיפור הצלחה ישראלי בלתי נתפס: בגיל 42, הוא מוצא את עצמו לפתע במעמד שהיה נראה בלתי נתפס לפני עשור - חמש אליפויות על הגולגולת, ועכשיו גם הפסגה שאליה כל מאמן שואף. לשחק בליגה של הגדולים, על אמת. הוא מסתכל אחורה, ולא רואה כמעט אף אחד לידו.
וגם שאלת מקומו בהיסטוריה, מן הסתם, עומדת למבחן: אחרי הכל, בדירוג המאמנים המעוטרים בליגת העל הוא עקף כבר שמות גדולים כמו אברהם גרנט ושלמה שרף, וכרגע (ביחד עם משה פוליאקוב, שאחראי לחמש אליפויות של הפועל תל אביב לפני קום המדינה) הוא עומד במקום השני - מרחק אליפות אחת משני השיאנים, דוביד שוייצר ז"ל ודרור קשטן יבדל"א, שעומדים בראש עם שש.
אבל האם בכר באמת הכי גדול? כאן צריך לשאול את עצמנו האם איננו לוקים ב"הטיית עדכניות" - כלומר, הנטייה לראות במה שקורה עכשיו בהכרח את האירוע הכי גדול בהיסטוריה. לזכותו של בכר אפשר לציין את המטאוריות של הקריירה שלו - את העובדה שהצליח בכל מקום בו עבד, מקרית שמונה ועד מכבי חיפה, ואת העובדה שיש לו עוד הרבה שנים לממש את הכישרון שלו. מנגד, חשוב גם לזכור שקשטן עבד בהרבה יותר מועדונים - ושש האליפויות שלו התחלקו על פני ארבע קבוצות שונות, ולא רק שתיים.
המתחרה על הכתר. קשטן (צילום: אלן שיבר)
ואולי, זה לא כל כך משנה; ברק בכר בסופו של דבר הצליח להגשים את מה שחולמים רוב האנשים - לעשות את מה שהוא אוהב, במקום שהוא אוהב מילדות, וללכת הכי רחוק שאפשר. ממש עוד מעט, הוא ישים את עצמו בשורה הראשונה של מאמני הכדורגל בישראל - בזכות מלאה.
The long and winding road
VIDEO