משחק כזה לא צריך לקלקל עם עובדות, אבל חובה לספר שמיאמי היט זכתה באליפות ה-NBA בניצחון מזהיר על אוקלהומה סיטי 106:121, במשחק שהיתרון האמיתי בו היה גדול הרבה יותר. היא ניצחה את משחק הגמר ו-1:4 בסדרה כי היא החשיבה אותו מהרגע הראשון כמשחק שביעי כשהתוצאה 3:3 ולא כמשחק חמישי כשהתוצאה היא 1:3.

היא הופיעה מהשניה הראשונה עם BODY IMAGE של קבוצה שמוכנה לתת הכל כדי לנצח. הם עלו בשיא הנחישות, נוקשות, נמרצות, ותקיפות, ויחד איתן שיא האמוציונליות והתקיפות הנפשית. אני יודע שאמרו שלאחרונה הכדורסל הגיע לאותה רמה שהסקס הגיע אליה: הכל מכניקה, שום רגשות. אוי, איך שמיאמי הרסה את הסטיגמה הזאת כשהיא נתנה משחק מלא תוקף ורגישות שייזכר לשנים רבות.

ההיט הזאת עברה העונה - ובמיוחד בפלייאוף - דרך שדות מוקשים, מאורות נחשים, גובי אריות, הוריקנים, טייפונים, וטורנדו כדי להגיע לגביע האליפות. קברו אותם אחרי הפיגור לאינדיאנה בטענה שחוסר סנטר וחוסר פוינט גארד יהרוס אותם. אותו דבר נאמר כשפיגרו 3:2 נגד בוסטון. אבל כולם שכחו שישנו שחקן נפלא, סנטר בשם כריס בוש שהיה פצוע, וכשחזר לשחק הייתה היט חדשה. ופוינט גארד? מריו צ´אלמרס - למרות 3-4 מסירות ישר מהגיהנום בכל משחק, הוכיח שהוא הפוינט גארד האידיאלי לקבוצה הזאת המחפשת GUTS וביצים, יותר מכשרון נטו. וזאת יש למריו יותר מלכל פוינט גארד אחר בליגה, מלבד אולי ראסל ווסטברוק.

במשך היומיים האחרונים, המאמן אריק ספואלטרה, שהוא הסרברלי ביותר ב-NBA, השתיל לראשיהם שזהו המשחק. חובה לנצח בו. אילו חזרו לאוקלהומה סיטי עם 2:3, היתרון היה חוזר לאוקלהומה סיטי כי כל המומנטום היה חוזר אליהם, וקהלם המטורף לא היה מרשה להם להפסיד את האליפות בבית.

כשאריק ספולסטרה הוריד את לברון, דוויין, וכריס בוש לספסל ב-3 הדקות האחרונות כשהמשחק היה גמור, שלושתם פרצו בצחוק היסטרי שלא ניתן היה לעצור בו. הצחוק ההיסטרי ביותר היה של לברון, שרק אלוהים יודע מה שוחרר בדקה זאת מנפשו. סיר לחץ בגודל של הגלובוס בפלאשינג מדו בניו יורק, שקוטרו למעלה מ-120 מטרים. לא הייתה אף פעם - אני חוזר, אף פעם - קבוצה ששיחקה תחת לחץ, מעמסה, דחיסה, ונטל כזה בכל ההיסטוריה של הכדורסל. וחצי מהלחץ של כל הקבוצה התרכז בגופו של ה-2.06 מ´, כוכבה הגדול ביותר, ה-MVP של סדרת הגמר, לברון ג´יימס.

1

עד לפני כמה חודשים גרתי ליד מיאמי והייתי חלק מהקבוצה הזאת בטוב וברע, ועתה שוב הטוב. הטוב היה האליפות ב-2006 עם שאקיל אוניל. הרע היה בעונה שעברה כשמיאמי היט - ללא ספק קבוצת הכדורסל השנואה ביותר בעולם - ושכוכבה הגדול ביותר לברון ג´יימס הפך לדרעק של העולם, לחלאה האנושית, לזיהום של היוניברס. ועל מה ולמה? על שאחרי שבע שנים נפלאות שתרם לקליבלנד קאבס, הוא וכריס בוש החליטו לעבור למיאמי ולשחק עם חברם הטוב ביותר דוויין ווייד, ולנסות ביחד לזכות באליפות.

הוא עשה שגיאה נוראית כשהודיע בתכנית טלוויזיה שהוא "לוקח את כישוריו לסאות´ ביץ´". בינינו? הוא אמר דבר נכון לחלוטין. הוא לקח את כישוריו, שאפשר היום להגדירם ללא היסוס ככישורים העליונים ביותר של שחקן כדורסל בעולם כולו. אבל כולם כמעט שנאו את היהירות שבמעשה. לא היה אחד שהבין זאת טוב ממנו, אבל הוא ידע ששום התנצלות לא תספיק. הוא ידע שרק שינוי באישיותו - או יותר נכון בצורה שאנשים קולטים את אישיותו - תשנה את תדמיתו. הוא התנצל, ונתן לאנשים אחרים להמשיך להכפיש אותו ככל שרצו.

בפלייאוף של העונה שעברה הודבקה לו סטיגמה חדשה, סטיגמה של לוזר כי במשחק השישי נגד דאלאס הוא נעלם ברבע הרביעי. הוא לא התווכח, לא נכנס לדיאלוגים ולא התנצח עם איש. הוא רק החליט להשתנות. הוא החליט להסתכל במראה, להבין היכן טעה והיכן עליו להשתפר. לשפר את משחקו, לשפר את תדמיתו, ולהשיג מה שהוא רצה יותר מכל דבר בחיים - אליפות. הוא שכר את האקים אולג´ואן כמאמן פרטי כדי ללמוד כיצד לשחק תחת הסל - עם הגב ועם הפנים - והערב ראינו פעם נוספת את התוצאות: 26 נק´, 11 ריב´, ו-13 אס´ בטריפל דאבל שייזכר שנים על גבי שנים. שישה מהאסיסטים היו למייק מילר הפצוע והמדדה - שכבר כתבתי פעם שחברה קדישא קוברת אנשים במצב טוב ממנו - שהסתיימו ב-6 שלשות (ושלשה שביעית הגיעה ממסירה של דוויין ווייד) ל-23 נק´, וכשהוא - מילר - ירד מהפרקט בא לי אינסטינקטיבית לצלצל לאמבולנס של הצלב האדום כי לא האמנתי שהוא מסוגל להגיע לספסל.

12

אחד השחקנים המאושרים ביותר היה דוויין ווייד. כשהיה ה-MVP ב-2006 הוא היה צעיר מדי ולא ידע להעריך את מהות הניצחון. הפעם, כשהוא כבר אולי מהצד השני של הגבעה בגלל ברכיו, גבו ו... גילו - הוא ברצון נתן ללברון להיות האיש. הוא עדיין מצוין, שלא תבינו אותי לא נכון, עם 20 נק´ ב-7 מ-12 ו-8 ריב´. אבל הוא החליט כשלברון הגיע שהוא חייב ללמוד לשחק עם לברון, וכאן מגיע הכוכב הגדול לאריק ספולסטרה שלימד שני שחקני-על שלא ידעו משחק כדורסל אחר אלא כשהכדור היה בידם, לשחק ללא הכדור. זאת הייתה שעתו הגדולה ביותר של ספולסטרה. קשה לתאר את הלחץ והמתח שדוויין ווייד עבר בשבועיים האחרונים כשאשתו לשעבר העלימה את שני בניהם שבאו אליה לביקור. היא כבר במאסר. רק אתמול הוא היה בבית המשפט לחתימת מסמכים שימנעו מאשתו לשעבר לראות את בניהם לבדה, אלא רק בפיקוח שפרון. זוהי מעמסה שקשה לתאר בתוך תוכה של סדרת כדורסל אדירה כזאת. כל כך שמחתי כשראיתי את שניהם רצים לאבא בסיום המשחק.

אריק ספולסטרה יהיה הראשון להודות שיש לו הרבה מה ללמוד, אבל הוא בדרך הבטוחה להפוך למאמן ה-NBA מספר 1 בליגה. הוא בוודאי המאמן האינטליגנטי ביותר בליגה. השפה בה הוא משתמש נזקקת למילון אצל ותיקי הליגה כמו גרג פופוביץ´ או ג´ורג´ קארל, כי כשהוא מדבר על ´סיסטם אנליסיס´ בקבוצה או אינפורמיישן טכנולוג'י הם שואלים: "מה?". אז לשחקניו הוא אמר בתחילת הסדרה: "זכרו שה-JOURNEY הוא הדבר. המסע אל הגביע. ככל שיותר נתאמץ ונסבול, יותר נעריך את הניצחון, ויותר נהנה ממנו". הצורה בה שחקני ההיט חיבקו אותו ואימצו אותו אל ליבם הראתה קבל עם ועדה את אהבתם והערכתם אליו.

משחק מיאמי היה בעל שיווי משקל שלא נפל מזה של נבחרת ההתעמלות האמריקאית שתזכה קרוב בוודאי במדליית הזהב בלונדון: גם מריו צ´אלמרס (10), כריס בוש (24) ושיין באטייה (11) הצטרפו לחגיגת שישה שחקנים בדאבל-פיגרס, שכללה כמובן את לברון, מייק מילר ודוויין. היה זה מאמץ קבוצתי פר אקסלנס של קבוצת שחקנים מצוינת. לומר שלברון היה יכול לעשות זאת עם כל קבוצת שחקנים אחרת זה כמו לומר שעם שום ורוטב טובסקו כל תבשיל ייצא מושלם. ההיט הזאת עבדה העונה קשה יותר מכל קבוצה אחרת עד שהפכה ליחידה יעילה שהשתפרה עם הזמן. לא רק יעילה, אלא גם אמיצה: אחרי שפיגרה 2:0 לאינדיאנה, ו-3:2 לבוסטון, היא מצאה שוב ושוב כוח ומשאבים לניצחון. היא הקבוצה עם יותר GUTS מכל קבוצה אחרת בליגה.

לת´אנדר קווין דוראנט היה היחיד שהצטיין עם 32 נק´, ראסל ווסטברוק היה פרוע ולא מדויק עם 4 מ-20 ל-19 וג´יימס הארדן קלע 19, אך הרוב בגארבג´ טיים כשתוצאת המשחק הייתה ברורה. לאן נעלמו תיאו ספולושה וסרג´ איבקה? מי שזוכר את משחקם הראשון נגד ההיט ואת משחקיהם נגד הספרס ראה שחקנים אחרים לחלוטין. אך תנו קרדיט לשמירה המעולה ביותר של כל שחקני ההיט. מג´יק ג´ונסון הגדיר את המשחק כאחד ממשחקי הגמר הטובים ביותר. איני מסכים איתו. הת´אנדר שיחקה את אותו המשחק שהיא תמיד משחקת ללא כל שינוי, אבל כשהיא משחקת כפי שהיא משחקת, היא חייבת את ראסל ווסטברוק וג´יימס הארדן בכושר משחק מעולה, שהפעם לא היה להם. לכן, היה זה אולי המשחק הטוב ביותר מצד קבוצה אחת.

12

מיאמי שיחקה ללא ספק את אחד המשחקים הגדולים של קבוצת גמר. אלוהים, כשאני נזכר בכל השונאים מאתר אחר שבמשך שנתיים לעגו על מיאמי "המטומטמת", "האינדיבידואלית", ש"לא יודעת תרגיל אחד", ומאמנה "שהוא המטומטם ביותר בליגה", אכלו אותה בגדול. היה זה מאכל שהתבשל לאיטו כל העונה, ואני חזיתי בו בשקט בשקט מבלי לומר: "נו, מה אתם אומרים עכשיו?". גם בשנה שעברה מיאמי הגיעה לגמר, אז כמובן שהיא לא יכולה הייתה לעשות יותר מדי דברים גרועים, אבל הקבוצה התבגרה והתחשלה. זאת הקבוצה הטובה בליגה עם שחקנים שהם "גיימרים" אחד-אחד, שיודעים מתי חייבים לנצח. הם קבוצה של גברים. הם קבוצה של צווארונים כחולים. הם לא שואו-טיים - הם חיילים בשוחות.

ולפני שאני מסיים, חובה עלי לומר כמה מילים על פט ריילי, הארכיטקט של הקבוצה הנפלאה שיצר. זה היה ערב הסיום שלו. ה-CLOSE UP. סיום תכנית החומש. הוא ישב שוב עם אשתו החמודה בשורה השמינית, כשרק ברבע הרביעי הוא החל לחייך. הוא ידע שהיה זה MISSION ACCOMPLISHED. הוא הגודפאת´ר של מיאמי היט, וכולם יודעים זאת. בעליה של הקבוצה, האמריקני-ישראלי מייקל אריסון, נתן לו את המפתחות שיעשה עם הקבוצה כרצונו וכשהוא שכר מאמן צעיר חסר ניסיון, כולם חשבו שהוא נפל על הראש. אבל לפט ריילי - מה לעשות - יש יותר כדורסל באצבעו הקטנה מכל הישראלים שכתבו לי, שכבר שנתיים צוחקים על המאמן שעונה אחת הגיע שני משחקים מאליפות והשנה הוא כבר האלוף.

"הוא לא מתערב בשום דבר", אמר כריס בוש. "אבל הוא מתבונן בנו כל הזמן, אפילו כשאינו מתבונן. אתה מרגיש את נוכחותו בכל מקום". פט ריילי לא מנסה לומר שהוא גאון ושהוא המציא את השלישיה הגדולה של מיאמי. הוא אמר אחרי הנצחון: "אנחנו מאוד ברי מזל שהצלחנו להביא יחדיו שלושה שחקנים האוהבים אחד את השני, מעריכים אחד את השני, רוצים לשחק אחד עם השני. זה לא דבר שקורה כל יום בכדורסל מקצועני".

הוא ואריק משוחחים כל יום. אריק רוצה INPUT של ריילי. אבל ריילי רק מביע דעתו, ולא מכריח אותה. ההחלטה הסופית היא של אריק. אבל אם ראיתם את משחק ההצלבות של הקבוצה ברגע שהכדור בידי לברון, את ההגנה הקבוצתית שאין שניה לה בליגה, את העמסת המשחק על צד אחד, ולפני שאמרת "סאות´ ביץ´" העומס עובר לצד השני, ראית קבוצה ממושמעת, מסודרת, בה כל שחקן יודע בדיוק את המוטל עליו. היא לא תמיד הייתה כזאת. היא הגיעה לשיאה במקום הנכון וברגע הנכון, ולכן היא אלופה.

• לכל הטורים של מנחם לס באתר hoops.co.il >