מלבד ניו יורק יאנקיז, שמאז שנות העשרים לא עבר עשור אחד מלבד שנות השמונים בו לא זכה באליפות, ושכיום מציג לראווה 27 דגלי אליפות, אין עוד מועדון ספורט מקצועני בארצות הברית שמחוייב לניצחונות כמו לוס אנג'לס לייקרס. אמנם, הקבוצה של הבעלים ג'רי באס מדורגת רק במקום השני במניין האליפויות (עם 16, לעומת 17 של סלטיקס), אבל עם 31 הופעות בגמר – מניין שלם יותר מאשר לחבר'ה מבוסטון – אין ספק בנוגע לזהות המועדון הכי מוצלח בתולדות הליגה.

ההצלחה הזו, כמו שאנחנו מכירים אותה ממכבי תל אביב בכדורסל, ריאל מדריד בכדורגל ומשלל דוגמאות אחרות על פני הגלובוס, היא כאמור תולדה של מחויבות פנאטית, אובססיבית ובלתי מתפשרת לניצחונות. לכן, למשל, קובי בראיינט הוא אמנם לא הלייקר הגדול אי פעם (התואר הזה עדיין עמוק בכיס של מג'יק ג'ונסון), אבל הוא כן השחקן המתאים ביותר כפרצופו של המועדון הזה. זה לא שמג'יק היה מחויב פחות, אלא זה הדרייב הדורסני שקובי מייצג, שעולה בקנה אחד עם זה של הלייקרס. עם זה של מועדון שאתה יודע, פשוט יודע, שלא ייתן לשום דבר לגרור אותו למטה.

וכך, אחרי שתי הדחות רצופות בסיבוב השני, הראשונה מביכה נורא (לדאלאס) והשנייה שכבר ממש סימלה סוף של תקופה והעברת לפיד (לאוקלהומה סיטי), הלכו מיץ' קופצ'אק ה-GM ויתר חבריו בראשות המועדון ועשו את מה שנעשה בקבוצה הזו כבר כמה וכמה פעמים – הם פשוט הביאו את הביג מן הכי טוב בליגה. וגם אם לדווייט הווארד יש כמה חורים במשחקו וקשה להשוות אותו לווילט צ'מברליין, קארים עבדול ג'באר ושאקיל אוניל, הרי שבעידן הנוכחי אין ספק בכלל שמדובר בסנטר הדומיננטי ביותר בליגה. במקרה, או שממש לא, הוא ישתף עכשיו פעולה עם פאו גאסול, שהיה בעצמו אחד משחקני הפנים הטובים ביותר בעולם כשהגיע ללייקרס אחרי הפעם הקודמת בה הקבוצה לא הצליחה להגיע לגמר האזורי מספר שנים רצופות.

צירופו של הווארד היה ידוע וצפוי. זו הייתה עובדה מוגמרת לאורך כל הזמן. נכון, סאגת עזיבתו של "סופרמן" את אורלנדו מג'יק הייתה ארוכה, מייגעת, מכוערת ומעצבנת. ונכון, דיברו על דאלאס ועל ניו ג'רזי (עכשיו ברוקלין) ואפילו על אטלנטה. ואכן, הווארד היה קרוב בזמנים שונים לקבוצות אחרות. אבל אין אחד בעולם שהופתע מכך שבסופו של דבר מי ששמה את ידה על שחקן הפנים הדומיננטי הייתה זו שלא מסוגלת לדבר אחר מלבד לכוון הכי גבוה שאפשר - ולפגוע שוב ושוב.

והעסקה הזו, שכמובן מהווה את גולת הכותרת בקיץ בלתי נשכח בו הצטרף ללייקרס גם סטיב נאש, וכל זה בלי לוותר על גאסול (שחקן הפנים המושלם למשחק לצד הווארד), היא הדרך של לייקרס לעמוד בראש ההר ולצעוק לכולם: אנחנו מלכי העולם! זו הדרך של לייקרס להסתכל לדייויד סטרן בלבן של העיניים ולומר לו "מי שלא רצה את כריס פול בלייקרס קיבל הווארד ונאש בסגול-צהוב". איכשהו, לייקרס, שבלי שום ספק הייתה הנפגעת העיקרית מסאגת ביטול הטרייד של הקיץ שעבר, יצאה נשכרת מכל העניין. יש לה עכשיו חמישיית שחקנים שכל אחד מהם היה אולסטאר לפחות פעם אחת בעבר (ועוד אחד מהספסל: אנטוואן ג'יימיסון), יש לה שילוב פסיכי בקו האחורי עם הגאונות של נאש והיכולות הבלתי נגמרות של קובי, יש לה שילוב חסר תקדים מתחת לסל עם הקליעה והמסירה של גאסול והאתלטיות, ההגנה והריבאונד של הווארד.

וזו גם הדרך של לייקרס להסתכל לכל הליגה, לכל המאמנים והמנהלים האחרים, ישר לתוך האישונים ולומר להם "אם שכחתם, אנחנו קובעים איך נראית הליגה הזו". סמול בול? אליפות בלי סנטר? נראה את אוקלהומה סיטי ת'אנדר מוותרת עכשיו על קנדריק פרקינס כדי לפנות כסף לג'יימס הארדן. נראה את מיאמי היט עולה נגדם, למשך סדרה שלמה, עם לברון ג'יימס ב-4 וכריס בוש ב-5. הווארד מספיק נייד כדי לשמור על שחקנים כמו בוש וסרג' איבקה ומן הצד השני מספיק חזק כדי לעשות בהם כרצונו בהתקפה. בטח כשיתר השומרים צריכים לרדוף אחרי העיניים של נאש, הרגליים של קובי והידיים של גאסול.

ברור שללייקרס יש חסרונות מקצועיים. למאמן מייק בראון יש אמנם ידע עצום בכדורסל, אבל הוא לא הדמות שהיית רוצה שתנהל את האגואים שקובצו בחדר ההלבשה הזה. קובי כבר הספיק להצהיר, כמו ילד שמישהו מתקרב לו לצעצועים, ש"זו הקבוצה שלי!". קל זה לא יהיה. בנוסף, לייקרס כבר הייתה בשנה שעברה אחת הקבוצות הזקנות והכי פחות אתלטיות בליגה. נאש, ג'יימיסון ועוד שנה על רון ארטסט, קובי וגאסול זה לא בדיוק התרופה. הם עדיין מחפשים את השיטה ההתקפית הכי מתאימה, עדיין צריכים לייצר תיאום ועדיין צריכים למצוא פתרונות לירידה להגנה. "החבר'ה עומדים בעמדות שהם לא רגילים להן בהתקפה כי אנחנו עוד עובדים על התקפה חדשה, ואז הם נמצאים בעמדות שפחות נוח להם לחזור מהן להגנה. אנחנו מצפים שכל העונה קבוצות ינסו לרוץ נגדינו", הסביר והזהיר לאחרונה בראון.

הבעיות ידועות, והן לא בעיות שצריך להקהל בהן ראש. רק לפני כמה ימים משחק קדם עונה בו לייקרס סוף סוף נראו טוב (מול סקרמנטו, בבית, כשהווארד רשם הופעת בכורה), הגיע לסיום צמוד. ושם, למרות שנשאש וגאסול היו על המגרש וחרף הנוכחות מושכת תשומת הלב של הווארד בצבע, ועל אף הריווח של ארטסט שחזק לפגוע מעבר לקשת אחרי עונה איומה אשתקד – למרות כל זה, המהלך שהלייקרס הצליחו לייצר, בפיגור 3, 17.4 שניות לסיום מול הגנה בעייתית כמו של סקרמנטו, היה כדור לקובי, שרץ לאורך קו השלוש, כשהוא מכוסה לגמרי על ידי שומר צמוד, ובסוף עלה לשלשה קשה מאוד, עם יד בפנים, בחצי סיבוב. אלה זריקות שקובי קולע יותר טוב מכל אחד אחר. עם זאת, זו זריקה שנכנסת באחוזים נמוכים משמעותית מאשר פיק אן רול של נאש עם הווארד, כשגאסול בקצה השני של הבקבוק. אבל "זו הקבוצה של קובי", ובראון הוא לא האיש שיעז לסרטט תרגיל סיום אחר, גם אם הוא בעל סיכוי טוב יותר לייצר נקודות.

אבל הדברים האלה לא באמת מדאיגים אף אחד בצד הזה של אל.איי, ולא באמת צריכים להדאיג. אלה בעיות שיש להם פתרונות, וללייקרס יש את הכלים. אז בינתיים, שפול ימשיך לשגר את בלייק גריפין ואת דיאנדרה ג'ורדן לאלי-הופס ולארגן ימי כיף לכל המשפחה בימים שהפרקט נצבע בכחול, אדום ולבן בסטייפלס סנטר. שריי אלן ורשארד לואיס יעמדו בפינות וידפקו שלשות. שת'אבו ספולושה ישחק דקות ארוכות לצד הארדן, עם קווין דוראנט ב-4. אבל זה הכל משחק ילדים. לייקרס הם שוב הגברים בשכונה. ואם אתם לא מאמינים להם אז יאללה, בכיף, תעלו לפרקט עם "חמישייה של שחקנים מגוונים שכולם עושים הכל". סבבה. הם רק מחכים לזה.