מיאמי קבאלירס
אחד מארבעת הגארדים הטובים בליגה בעמדה מספר 2, שכבר הביא אליפות. פאוור פורוורד שהוא אול סטאר כבר שנים. "ועידת" שחקני פנים, שאחד מהם הוא אתלט וריבאונדר מצוין, אחר הוא שומר מעולה עם יופי של קליעה מחצי מרחק. רכז סולידי ואחראי עם מחליף אקספלוסיבי. וגם סוללת צלפי שלשות. זה נראה כמו המתכון לאחת הקבוצות הטובות בליגה. במקום זה, לפנות בוקר זה הספיק כדי לשמש למשך רגעים ארוכים – בהתקפה – כמו חבורת ניצבים ללא יד מכוונת.
נכון, לברון ג'יימס קלע כמה זריקות גדולות ברבע השלישי, בו מיאמי שמרה נהדר ופתחה פער שהוביל אותה לניצחון ול-2:3 בסדרת גמר המזרח הנהדרת שלה מול אינדיאנה. אבל אם מישהו היה אומר לכם לפני שנתיים וחצי, כשג'יימס וכריס בוש חברו לדוויין ווייד בסאות' ביץ', שלא רחוק היום שקבוצת הכוכבים הזו תשחק התקפה כמו שקליבלנד של לברון שיחקה כל השנים – כלומר, הוא עם הכדור והיתר מסתכלים – האם הייתם מאמינים? אני לא.
והשאלה שזה מעלה, לי לפחות, היא עד כמה, בהיעדר יד מכוונת של מאמן אמיתי, לברון ג'יימס הוא באמת אחד שעושה את השחקנים שלצידו טובים יותר. אנחנו יודעים שג'יימס הוא שחקן קבוצתי. אנחנו יודעים שהוא מוסר נהדר. אנחנו יודעים שטובת הקבוצה תמיד לנגד עיניו. באספקטים האלה הוא מיוחד, בטח בהשוואה לכמה סופרסטארים אחרים שהליגה הזו ראתה לאורך השנים. כמו כן, הוא סחב קבוצה לא מאוד חזקה בקליבלנד להופעה בגמר, ואח"כ לשנתיים של המאזן הטוב בליגה. אז אפשר לומר בוודאות שהוא מוציא הרבה מהסגלים שסביבו. אבל האם אינדיבידואלית הוא גורם לשחקנים שסביבו לתת יותר מאשר היו נותנים במקום אחר? להיראות טוב יותר? להיות יעילים יותר? כמו, למשל, שמג'יק ג'ונסון, לארי בירד או, להבדיל, ג'ייסון קיד וסטיב נאש היו עושים?
אם לשפוט על פי מה שקרה בקליבלנד ועל פי מה שקורה עם מיאמי בכל פעם שהיא בפיגור ו/או בסופי משחקים צמודים, התשובה היא "לא". בעיני, האשם המרכזי כאן הוא אריק ספולסטרה. כמו שמייק בראון היה האשם בקליבלנד. ג'יימס כל כך טוב, שתכנית המשחק שלהם למצבים של פיגור/סופי משחקים צמודים היא... אין תכנית. נותנים את הכדור ללברון, מפסיקים לעשות את מה שעשינו כל המשחק או כל העונה, ומקווים לטוב. לרוב זה עובד, כמובן. כי הוא טוב מספיק. וקבוצתי מספיק. אבל האם זה עולה בקנה אחד עם טובת הקבוצה? האם זה מאפשר ללברון לעשות את האחרים טובים יותר? ובכן, אם לוקחים בחשבון את זה שקליבלנד שלו נכשלה פעמיים בפלייאוף עם יתרון הביתיות, ואת זה שמיאמי שלו נכשלה בשנה הראשונה בגמר עם יתרון הביתיות – אפשר לומר בוודאות שזו שיטה שרחוקה מלהיות מושלמת.
דוגמא לעד כמה לספולסטרה אין שום תכנית למצבים האלה מלבד לתת את הכדור לג'יימס ראינו בסוף משחק 4. אחרי שלברון יצא ב-6 עבירות מאמן מיאמי עמד על הקווים עם חוברת קטנה. כן, כמו שיש למאמני ושחקני פוטבול, שצריכים לזכור עשרות תרגילים שונים. ספולסטרה עמד על הקווים, עם המבט חסר האונים והמפוחד שלו, והציץ בשליפים. זה לא עזר.
למזלו, היום בבוקר השופטים (שלא היו נוראיים במשחק 4 כמו שעשו מזה. רוב השריקות שלהם היו נכונות, והוויכוח האם "צריך לשרוק" או "לא צריך לשרוק" הוא סובייקטיבי מדי גם ככה) חזרו לשפוט את לברון ג'יימס כמו שהוא רגיל לאורך הקריירה. כלומר – מאפשרים לו להגיע לרבע האחרון עם פאול אחד או שניים, למרות שהצורה בה הוא משחק הייתה מביאה כל שחקן אחר כמעט לדקות האחרונות עם ארבעה ארבע או חמש עבירות באופן קבוע.
אבל הבוקר ג'יימס לא היה צריך טובות מהשופטים. הסיבה: ברבע השלישי, בו הוא קלע 16 נקודות, הוא פשוט לא שיחק הגנה. וזה מוביל אותי לנקודה הבאה, והיא – עד כמה התקשורת האמריקאית מנפחת ומאדירה כל דבר שלברון ג'יימס עושה.
המנפח הראשי: סטיבן איי סמית'
מאז שהוא בן 18, כל דבר שלברון ג'יימס עושה יוצא מפרופורציות. השער שקיבל בספורטס אילוסטרייטד עוד כשחקן תיכון, העובדה שמשחקים שלו בבית הספר שודרו בחי מחוף לחוף בארה"ב, הטירוף של נייקי סביב יום ההולדת ה-18 שלו. וזו הייתה רק ההתחלה. זה הלך והחמיר עם הזמן, ולא מזמן התייחסתי כאן לאיך שהתקשורת בארה"ב טיפלה בעניין ה"אפס עבירות" של ג'יימס. זו הייתה סאגה מביכה של ממש, כשבמקום לתהות א) האם הוא שומר מספיק חזק או ב) האם השופטים מוותרים לו יותר מדי, כולם פשוט השתפכו על עד כמה לברון עצום ומדהים שהוא מצליח לא לעשות פאול שישה משחקים ברציפות. לא משנה שהקודם שהחזיק ברצף כזה היה סטיב נאש...
ואז קורה דבר כמו היום – ושוב אנחנו מקבלים דוגמא עד כמה אגדת לברון מנופחת ומטופחת מעבר לכל פרופורציה ראויה. וחשוב לומר כבר כאן – בניגוד לרוב הדברים שקורים סביבו, בזה ג'יימס לא אשם. אדרבא – הוא משחק כל כך טוב, שזה נראה כמעט הגיוני שהוא יואדר כמו שהוא מואדר. אלא שמה שקרה הבוקר (שעון ישראל), בשעות שאחרי הניצחון של ההיט, הזכיר עד כמה הסיקור האוהד שג'יימס זוכה לו הוא מוגזם.
כי מי שקם בארץ וראה את הכותרות וקרא את הפרשנויות והקשיב לראשים המדברים, יכול היה לקבל את התחושה שברבע השלישי לברון ג'יימס נתן תצוגה שהיא לפחות כמו זו שנתן מול בוסטון במשחק ה-6 בשנה שעברה (שבאמת, בכל קנה מידה, הייתה תצוגה היסטורית ומטורפת לחלוטין). הסופרלטיבים שנשפכו על הרבע השלישי של ג'יימס, בו קלע 16 מול 13 של אינדיאנה, יצאו מכל פרופורציה. כאילו זו הייתה הופעת פלייאוף נדירה כל כך, שמי שלא ראה אותה חייב למצוא דרך לצפות בה.
הגדיל לעשות מגינו ומעריצו הגדול ביותר, סטיבן איי סמית' מ-ESPN, שבמסווה של עיתונאי דיווח מהפרקט בסיום המשחק כי ברבע השלישי לברון ג'יימס שלט במשחק משני צדי המגרש, שההגנה שלו הדביקה את חבריו לקבוצה שבזכות זה שמרו נהדר, ושהקליעות של יודוניס האסלם (5 מ-5 מהשדה ברבע) לא היו מגיעות אם ג'יימס לא היה מוצא אותו כל פעם. בדיווח הזה יש כל כך הרבה עיוותים, שאם הייתי יודע שאדון סמית' לא צפה במשחק הייתי קורא להם "טעויות". אבל כיוון שאני יודע שהוא היה נוכח באולם, אצטרך פשוט לקרוא להם שקרים.
ראשית, 2 מ-5 הקליעות של האסלם היו מאסיסטים של צ'אלמרס, ה-3 האחרות מאסיסטים של לברון. ככה שלומר משהו כמו "זה לא פגע שהאסלם קלע את כל 5 הזריקות שלו ברבע... אבל אם הוא לא היה קולע את שתי הראשונות, ג'יימס לא היה ממשיך למסור אליו", זה פשוט שקר. את שתי הזריקות הראשונות שלו ברבע הוא קלע ממסירות של לברון. אבל את שתי הבאות קלע ממסירות של צ'אלמרס. אבל המטרה של סמית' היא להאדיר את ג'יימס, וזה בסדר אפילו להקטין את חלקו של האסלם, ולהעלים לגמרי חלקים מהאמת לטובת זה.
שנית, סמית' אמר – בלי למצמץ – שברבע השלישי ג'יימס "שיחק הגנה כמו פיראנה, והייתה לזה השפעה מדבקת". אז אני פשוט חזרתי לרבע השלישי, וצפיתי בכולו, מההתחלה ועד הסוף. וגם כאן, סמית' פשוט משקר. הנה מה שלברון ג'יימס עשה בהגנה ברבע השלישי – הוא נח. פשוט ככה. בזמן שפול ג'ורג' קורע את התחת בהגנה על לברון, לברון בצד השני פשוט שמר על לאנס סטיבנסון, שכל הזמן עמד בפינה. ג'יימס עמד 3 מטר ממנו, כאילו עוזר בצבע, כאילו שומר את סטיבנסון. אבל בעצם נח 80% מהזמן, ורץ למתפרצות לפני כולם. לקראת סוף הרבע, כשג'ורג' היל חזר (כי במהלך הרבע השופטים הרגו אותו), ג'יימס עבר לשמור עליו. כן, על האופציה הרביעית בהתקפה של אינדי.
אם כבר, הבליץ ההגנתי של מיאמי – שהיה קריטי להשתלטות שלהם על המשחק לפחות כמו הקליעות של לברון – התרחש למרות שג'יימס נח בהגנה ברבע הזה. ממש לא בזכותו. אבל מה זו האמת, כשיש אג'נדה לשרת? (ואף מילה על הפלופים המביכים שג'יימס מייצר מדי כמה משחקים)
פיק אן רול ועוד פיק אן רול ועוד פיק אן רול
לפני כמה ימים כתבתי כאן שקשה לי לדמיין כיצד תיראה סדרת גמר בין מיאמי לבין סן אנטוניו, בגלל שהקבוצות האלה לא נפגשו בסגלים מלאים כבר שנתיים. אבל יש משהו אחד שאני חושב שאני כן יכול לראות קורה, והוא את מיאמי מתקשה מאוד להגן כמו שהיא רגילה. ואם השופטים יהיו מאוזנים, סן אנטוניו יכולה בהחלט לקלוע הרבה מאוד נקודות על ההיט.
הסיבה היא שמיאמי – כפי שזאק לואו חוזר ומסביר פעם אחר פעם בטוריו המצויינים בגרנטלנד – שומרת על הפיק אן רול בצורה מאוד ספציפית: היא יוצאת חזק עם שני השחקנים כדי ללחוץ את המכדרר. אינדיאנה מנצלת את זה כל הסדרה כדי להשחיל את הכדור בניהם לחוסם, שמתגלגל לקו העונשין. ובגלל שלפייסרס קבוצה גם גארדים גבוהים ו/או מוסרים טובים שמסוגלים להשחיל את הכדורים האלה, ובגלל שגם הגבוהים שלה קולעים טוב מהמרחק הזה ו/או מוסרים טובים בעצמם, הנעת הכדור של הפייסרס מצליחה לפרק את הגנת מיאמי שוב ושוב, ולסדר לווסט ולהיברט קליעות נוחות מקרבת הסל.
מול סן אנטוניו הבעיה הזו של ההיט אמורה להחמיר. ראשית, כמו לפייסרס, גם לספרס יש הרבה מוסרים מעולים, וגם לספרס יש גבוהים ניידים שמוסרים מצוין, ושמסוגלים לקלוע טוב מאזור קו העונשין (בעיקר דאנקן ודיאו). אמנם אין דאנקן הוא כבר לא כוח אימתני גם הגב לסל כמו שהיברט התגלה בסדרה הזו, אבל בניגוד לפייסרס, לספרס יש את רכז הפיק אן רול הכי קטלני היום בליגה, לפחות בכושרו הנוכחי. וטוני פארקר לא מסתפק בפיק אן רול אחד, כמו הפייסרס. הספרס מריצים את התרגיל הזה פעם אחר פעם באותו פוזשן. וכמעט תמיד מגיעים אליו רק אחרי חסימה כלשהי ללא הכדור (בניגוד לפייסרס, שעושים את זה רק לפעמים). זה מזיז את ההגנה ומבלבל את הרוטציות. במקרה כזה, ההיט יצטרכו לבחור – או להמשיך עם מה שעבד להם כל כך טוב עד עכשיו, אבל התברר כחולשה כבר מול אינדיאנה. או לנסות משהו חדש. אבל אם איכשהו סדרת גמר בין מיאמי לספרס תגיע למשחק שח בין המאמנים, בהיט יצטרכו לקוות שספולסטרה יספיק לשנן עד אז את ספר התרגילים של הקבוצה שלו. או שהשופטים פשוט יחזרו לתלם ולא יעזו להכניס את ג'יימס לבעיית עבירות. שזו נראית לי כמו האופציה היותר הגיונית.