רון פוגל , מבקר קולנוע ו"חולה" על סרטי ספורט יסקור בשבועות הקרובים את עשרת סרטי הספורט הטובים ביותר שנעשו (לדעתו) וידרג אותם מהמקום העשירי ועד לסרט המאושר שיזכה במקום הראשון. השבוע, הסרט השלישי בפרוייקט, שהגיע למקום השמיני: אדי פלסון. שנת יציאה: 1961 . במאי: רוברט רוסן .
הסרט אדי פלסון אינו בדיוק סרט ספורט. מדובר בסרט שהוא מצב רוח, יצירה אפית העוסקת באדם המאבד עצמו לדעת ומגלה את עצמו מחדש, ההרס והאובדן שהם מנת חלקו היומית של אדי פלסון מתרחשים במקרה (או שלא) במועדון פול מפוקפק, בצבעי שחור-לבן מגורענים ומלנכוליים. ובכל זאת, אף סקירה של סרטי הספורט הגדולים לא תהיה שלמה ללא אחת מתצוגות המשחק הגדולות של אחד השחקנים הגדולים - פול ניומן הצעיר והיפה עד כאב - שנטמע לחלוטין בדמותו היהירה והמיוסרת של שחקן הפול הטוב אי פעם, הנוכל הקטן עם היכולת הגדולה, אדי פלסון, המהמר ("דה הסטלר" שזהו שמו המקורי של הסרט).
בלי הכנה מוקדמת, בלי צילום מגבוה של היכל ספורט גדול ונוצץ, בלי קריין דרמטי, פוסע אדי למאורה שבה משחק מינסוטה פטס - השליט הבלתי מעורער של ה"סטרייט פול". מצאת החמה ועד צאת הנשמה ובלי להסביר כלל לצופה מה הם חוקי המשחק, שוחט אדי את פטס ומגיע לרווחים של אלפי דולרים, עד שיהירותו והביטחון העצמי שלו גורמים לו לאט-לאט לצלול לתוך האלכוהול ובסופו של דבר הוא מובס ונותר ללא פרוטה. עוד שחקן פול שלא הצליח לגבור על היריב האולטימטיבי. מנהל השחקנים הערמומי ברט, בגילומו של עוד ענק הוליוודי, ג'ורג' סי סקוט, מסביר לאדי שיש לו את היכולת אבל אין לו את האופי.
אדי האומלל נאסף מהרחוב על ידי שרה הבודדה (פייפר לורי הנפלאה) ולאט-לאט מנסה לחזור לעצמו. אחרי ששוברים את אגודליו בעוד מאורת פול אפילה הוא מתחיל בהחלמה נפשית ופיזית בסצנה יפיפייה מסביר לשרה כי כשהוא משחק הוא חווה הארה, הכדורים והמקל הופכים לחלק ממנו והוא מבין שהוא הכי טוב. הבעיה של אדי היא איך להפוך את ההרגשה שלו למציאות ולא להפסדים כואבים ברגע המכריע.
הטריילר לסרט:
VIDEO
אדי חוזר לשחק ותחת ניהולו של ברט נוסע להתמודד עם מיליונר תימהוני, בזמן שאדי משחק (ומנצח), שרה מתאבדת במלון ואדי לא יודע את נפשו. נדמה לו שכל דבר שהוא נוגע בו נהרס בסופו של דבר אחרי שנעלם למנהלו חוזר אדי ומופיע במאורה של פטס הבלתי מנוצח. הפעם זהו אדי אחר, מפוכח ומפוקס. אדי משתמש בכאב על מות אהובתו כדי לעשות את מה שלא עשה במשחק הראשון עם מלך הפול - לשחק את המשחק כמו שרק הוא יודע, בלי זיופים ובלי טריקים. אדי מביס את פטס ומנהלו לשעבר מציע לו להמשיך את השותפות ביניהם, אדי מסרב וברט המנהל מודיע לו כי סירובו יעלה לו בהרחקה לצמיתות מאולמות הפול. אדי שמבין שהמחיר ששילם על אהבתו למשחק הפך לגבוה מדי - עוזב את המקום.
פול ניומן מפליא לגלם את אדי פלסון, שנה אחרי "אקסודוס" ובעקבות "אדי פלסון" הפך ניומן לאחד מהשחקנים המובילים בהוליווד. הופעתו ממוקדת וכואבת, והצופה חש בייסוריו גם כשהוא מחייך את חיוך מיליון הדולר שלו. הבמאי, רוברט רוסן, שנשבר בוועדת מקארתי וכדי להמשיך וליצור הפליל למעלה מחמישים שחקנים ויוצרים הוליוודיים (ממש כמו רונלד רייגן, אז שחקן מתחיל) מביים את הסרט בישירות ובבוטות. גם גיבורו אדי יבין בשלב מאוחר כי המציאות חזקה מכל חלום וכי בחיים צריך להתפשר (אולי לא המסר הכי הוליוודי בעולם...)
ניומן וג'קי גליסון המגלם את מינסוטה פטס התאמנו אצל טובי שחקני הפול וברוב הסצנות הם בעצמם משחקים את המהלכים המצולמים. הסרט היה מועמד לפרסים רבים וזכה באוסקר על הצילום היפהפה של יוג'ין שופמן. האקדמיה האמריקאית לקולנוע תיקנה עוול שזעק לשמיים כשב-1986 העניקה לניומן אוסקר משנה כשחזר לגלם את אדי פלסון המבוגר בסרטו של מרטין סקורסזה "צבע הכסף". פלסון אינו סרט קל לצפייה, אולם מי שיפנה לו שעתיים יזכה לחוות יצירת גדולה באמת על ספורטאי ענק ועל כשרון שהתבזבז (ולנו הישראלים תמיד יהיה את "חגיגה בסנוקר"...)