1. כשהדוברים הרימו ידיים. כל מי שהתקרב לאזור חדר ההלבשה של מכבי ת"א בסיום הגמר אמש, לא היה יכול שלא להרגיש בתחושת כאוס. אנשי הקבוצה התרוצצו לכל עבר, חלקם בירכו את אנשי חולון, אחרים טיפלו בעניינים לוגיסטיים. מהרגע שהציוץ החריף של אלכס "רימו אותנו" טיוס עלה לאוויר, ואחריו פייר "הכדורסל הישראלי חרא" ג'קסון ודיאנדרה "5 נגד 8" קיין, אנשי מערך הדוברות ניסו לשדר רוגע, אבל עמוק בפנים הבינו שלפעמים צריך לתת לשחקנים לפרוק את העול.
כשדשון תומאס יצא החוצה לתקשורת, הוא עוד יצא מתודרך. אבל בהמשך, כשנוריס קול וקיין שוחחו עם העיתונאים, הדוברים של מכבי לא היו ברדיוס והשניים פשוט פתחו במונולוגים. כעיתונאים, אנחנו תמיד מנסים להבין מהן התחושות של השחקנים אחרי רגעים קשים, ומנסים לדלות פרטים מתוך חדר ההלבשה. הפעם כל מה שהיה צריך זה לעמוד עם מכשיר ההקלטה פתוח – והשחקנים כבר רצו על טייס אוטומטי. כותרת אחרי כותרת, שחקן אחרי שחקן.
כדי להבין עד כמה המחזה הזה נדיר, צריך ללכת להתבטאויות של שחקני מכבי בשגרה. השחקנים מדברים עם התקשורת הרבה, אבל לא באמת אומרים משהו משמעותי: "המשחק הבא תמיד החשוב ביותר... אנחנו באים לנצח בכל משחק... נצטרך לעלות את רמת האינטנסיביות", ועוד ועוד. אפשר לפרש את ההשתוללות של שחקני מכבי בטוויטר ומול העיתונאים כאובדן שליטה, אבל אפשר גם להבין שמדובר בבני אדם, בחורים צעירים שחשבו (בצדק? נגיע לזה בהמשך) שהשופטים לא היו הוגנים ולפני כמה רגעים הפסידו משחק על תואר. לפעמים גם הדובר המיומן ביותר צריך לדעת לקחת צעד אחורה ולהתמודד עם הנזק בימים שאחרי. וכן, הנזק עשוי להיות גם משמעתי כלפי השחקנים.
השחקנים הצהובים לא שמו סיננו דברים בסיום (אלן שיבר)
2. טענות הקיפוח מוצדקות. תוך כדי המשחק היה ברור דבר אחד: גלן רייס ג'וניור מקבל ה-מ-ו-ן כבוד מהשופטים. יותר מאשר בעבר. תוך כדי המשחק, התחושה הכללית הייתה שהשופטים עשו עבודה טובה. אבל מבט מחודש על כמה מהרגעים המכריעים מציב את הביקורת הנוקבת של שחקני מכבי באור כזה שאפשר אולי לא להצדיק את המתקפה, אבל כן להבין אותה.
כמעט בכל השריקות הגבוליות שיכלו ללכת לכאן או לכאן – חולון יצאה נשכרת ומכבי יצאה מקופחת. כמעט כל חדירה של רייס לסל – הסתיימה בעבירה שנשרקה לזכותו. בהקשר הזה חייבים לציין: המשחק אמש היה קשה מאוד לשיפוט, וגלן רייס הוא שחקן שקשה מאוד לשיפוט. מדוע? כי הדרך היחידה לעצור את רייס היא, נקרא לזה "פיזיות בולטת מאוד" במקרה הטוב, או פשוט בעבירה במקרה הרע. כמעט בכל חדירה שלו לסל הוא נתקל במגע.
אז מה עושים? שורקים הכל? אי אפשר. אז שורקים את מה שנראה כמו עבירה. הבעיה, לטענת אנשי מכבי, היא שהשופטים אמש נקטו בגישת "אובר-קולינג" מובהקת. כלומר, שיפוט יתר כשזה נוגע לרייס, והתעלמות מהפיזיות שחולון הציגה בצד השני של המגרש. בחינה מחודשת של חלק מהשריקות מלמדת שלטיעון הזה יש ביסוס.
ועדיין, ההשתלחות חסרת התקדים של שחקני מכבי אינה במקומה. להגיד שהשיפוט לא היה טוב זה דבר אחד, אבל להטיח שמדובר בשלישיית רמאים זו כבר אופרה אחרת שעלולה לגרור העמדה לדין. ופייר ג'קסון, הכדורסל הישראלי הוא חרא? אתה משחק בקבוצה שהיא הנציגה הגדולה ביותר של הדבר הזה שאתה מכנה חרא. תראה קצת כבוד.
שחקן שקשה לשפוט. רייס ג'וניור (אלן שיבר)
3. גמר בלתי נשכח. קצת חבל שמה שיזכרו מהגמר אמש יהיו טענות כלפי שופטים, אז בואו נגיד את זה בצורה הכי ברורה שיש: הגמר אתמול היה אחד ממשחקי גמר הגביע המותחים ביותר, האיכותיים ביותר והטובים ביותר בשנים האחרונות. קיבלנו הכל: קצב מצוין, שתי הקבוצות הטובות בישראל (נכון לעכשיו), קבוצת מלאה בתשוקה מצד אחד וקבוצת יורוליג עשירה מצד שני. קיבלנו שם שני קהלים שנתנו את הגרון והנשמה לא פחות מהשחקנים שהקריבו את גופם.
קיבלנו סיפור על מאמן אחד שפעם קראו לו "הלפטופ", אבל המוח האנליטי של דן שמיר כבר מזמן עדכן גרסה והוא היום הרבה יותר פתוח, גמיש ופחות קונטרול פריק. מהצד השני היה לנו את נבן ספאחיה, שאחרי ההרחקה בחצי הגמר כבר נהג במשנה זהירות בולט, אבל אולי התנהגותו אז נתנה זרז לשחקנים להתבטא בחריפות של היום.
קיבלנו חותמת סופית על הפיכתו של גלן רייס למגה סטאר ולאחד הזרים הטובים ביותר שנחתו כאן מאז ומעולם. כולם מדברים על עד כמה הוא "מקרה ראש", אבל בצניעות ובסבלנות אין קץ ענה לכל שאלות העיתונאים שחיכו לו בסיום, הרבה אחרי שכל חבריו כבר נסעו לחגיגות בעיר.
ולבסוף, קיבלנו את אחד הווינרים גדולים ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי – גיא פניני, שחובק כבר גביע 11 (!) ברציפות. הוא סיכם את הערב בצורה הנכונה, הפרופורציונלית והמרגשת ביותר. כשנשאל איזה עוד תואר חסר לו אחרי שזכה כבר בהכל, ענה: "להיות אבא".
מחכה לעוד תואר. פניני (אלן שיבר)
4. העיקר הבריאות. דיברנו על פרופורציות, אז אי אפשר בלי מנת הפרופורציה הגדולה ביותר שתקראו היום. מנהל מכבי ת"א עמי ביטון כבר נעשה מומחה ב"כיבוי שריפות" מול שחקנים, אנשי צוות, אנשי ההיכל וכל מי שרוצה לקבל את הנתח שלו מהדבר הזה שנקרא מכבי ת"א. אבל בחייו האישיים, עמי ומשפחתו מתמודדים כבר תקופה ארוכה עם מחלתה של בתו בת ה-5.
לאורך כל הזמן הזה, עמי מתנהל במקצועיות מעוררת השתאות, לא מבקש הנחות, מתמודד עם העומס העצום בלו"ז כמו כל שחקן ואיש צוות. אז מה זה גביע אחד פחות בארון? מה זה שריקות מרגיזות של שופט? ומה זה העפלה להצלבה כן או לא. אנחנו שולחים מכאן איחולי החלמה לבתו של עמי, ורק בריאות, בריאות ועוד בריאות.