כותב, ספורטאי וחייל: הסיפור של ארז שטרק

שום דבר לא יפגע בי, שום דבר
לא אישה לא כדור מחבלים, שום דבר
כי ככה נשבעתי לאחי, אחותי, להורים
ובכיתי בלילות ודאגתי בימים
כי פחדתי שמשהו יפגע בהורים
וקולו של אבי מהדהד לי בראש כבר שנים

אם יקרה לך משהו
אין לי טעם לחיים
אין לי טעם למחר
אין לי טעם לחיים
אין לי טעם למחר

אם אתם עומדים כאן מעלי
כנראה שלא עמדתי בהבטחתי
מצטער, בחיי
מצטער, בחיי
מצטער, בחיי

סגן ארז שטרק ז"ל, שנפל באסון המסוקים בפברואר 1997, ניהל במהלך שירותו הצבאי מחברת ויומן. בשבעה, האחים שלו מצאו את המחברת ובעמוד הלפני אחרון, היה ציור של מצבה עם השם 'ארז' עליה. בעמוד הבא, הופיע השיר "שום דבר לא יפגע בי", אותו הלחין יורם חזן וביצעה כנסיית השכל כחלק מפרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר". השיר של ארז הגיע עד למקום החמישי במצעד השנתי של גלגל"צ בתשס"ח. "בזכות השיר הזה, ארז חי בכל מקום בבית. זה חלק מההנצחה שלו", סיפרה אימו, ברכה.

מלבד היותו כותב מוכשר וחייל למופת, ארז הצטיין בתחום נוסף: כדורעף. כבר מגיל צעיר, בבית הספר רוגוזין בקריית אתא, נמשך לספורט בכלל ולכדורעף בפרט. אורי שפירא, שהיה מורה לחינוך גופני ולכדורעף בבית הספר, מספר: "הוא היה תלמיד בכיתת הספורט ובמקביל שיחק בקבוצת הנוער של קריית אתא. ילד ממושמע וחרוץ, כישרוני מאוד, שהגיע עד נבחרת הנוער של ישראל".

בגיל 18, אפילו קצת לפני כן, ארז היה צריך להחליט: כדורעף או צבא. משפחתו, שראתה עד כמה העריכו אותו בענף ועד כמה הפוטנציאל שלו גדול, ניסתה לסדר לו מקום בבית ספר מיוחד בקונטיקט. מאמניו רמזו לו שיש לו עתיד ורוד בענף וכדאי לו להישאר בו. "בגילאים האלה קשה להגיד לאיפה הוא היה מגיע, אבל עם ההתמדה והרצון שלו להצליח ועם הנתונים האתלטיים שלו, הוא היה יכול בוודאות להגיע רחוק מאוד", מבהיר שפירא באופן חד משמעי.

אבל שטרק היה בשלו. הכדורעף יחכה. הוא רצה להתגייס, ובאוקטובר 1994 אכן עשה זאת. כמו בכדורעף, כך גם בצבא: שטרק התקדם מהר, הפך לקצין ושירת בלבנון. ואז, ב-4 בפברואר 97', הנורא מכל קרה. שני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם ארז. "טובת חייליו עומדת תמיד לנגד עיניו. ארז ראה את שירותו כשליחות, תרם מנסיונו לקידום המשימות ונענה לכל אתגר שניצב בפניו, על אף הקושי הכרוך בו", כתב הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק ז"ל למשפחה לאחר האסון. גם האמא, ברכה, מספרת על ילד מיוחד שאהב לתת לזולת: "בקורס קצינים, כשכולם כבר הלכו לישון אחרי עוד יום ארוך וקשה, הוא היה יושב ומסכם את החומר שלמדו. בבוקר, היה קם מוקדם ודואג לכולם לשוקו ולחמנייה".

מאז מותו, משפחתו עוסקת לאט מעט בהנצחתו. השיר של כנסיית השכל הוא דרך אחת, אך בנוסף מתקיים בכל שנה טורניר כדורעף לזכרו. מעבר לכך, הוריו ערכו ערב התרמה עם שלמה ארצי ומכספי המופע קנו אמבולנס שנושא את שמו. במקסיקו, שם גר אחיו הגדול, ויום הזכרון מנציח את שמו וגם בקנדה יש טקס מיוחד לזכרו בכל שנה.

לצד הנצחתו המכובדת, במשפחת שטרק מנסים להמשיך עם החיים הלאה ולא לתת לשכול להשתלט עליהם. "אני לא חושבת שהנכדים צריכים לחיות בתחושה הזאת. בחרנו בחיים, עם המון כאב אמנם, אבל אנחנו ממשיכים. צוחקים, מספרים בדיחות ועושים חגים כהלכתם בשביל הנכדים", מספרת ברכה.

ועדיין, יש משהו אחד שלא השתנה בביתם כבר 17 שנה. החדר של ארז עדיין עם הבגדים שלו, כל התמונות שלו שם. אנשים שנכנסים ורואים את החדר יכולים לחשוב שהוא עדיין נמצא בו. למרות הזמן הרב שחלף, אימו עדיין מאמינה: "ארז ישנו, הוא עדיין חי".