בדקה השנייה של המשחק בין מכבי תל אביב לבאר שבע היה יכול ברק בדש לקנות את עולמו. הוא היה יכול באותו רגע להפוך מעוד שחקן בינוני, אפרורי, שגאוותו העיקרית היא בעקבות דמיון מפוקפק לזלטאן איברהימוביץ' - לדוגמא ומופת להגינות ספורטיבית, מישהו שהיו זוכרים עוד הרבה זמן לאחר שהיה תולה את נעליו. בשביל זה חלוץ הצהובים היה צריך לעשות רק דבר אחד, לגשת לשופט ולומר לו שהשער שהבקיע היה באמצעות היד.
תארו לכם את הסיטואציה, את האהדה שהיה מקבל, את ההתפעלות, ואת העובדה שכבר לעולם לא היו שוכחים את ברק בדש. אבל בדש, נכנע לעצמו, הוכיח שהוא שחקן בינוני ואדם קטן, הוא חגג את הגול, ואפילו התגאה ואמר שהוא מוכן להבקיע גול כזה בכל משחק. דהיינו: לא רק שקצת רימיתי, כל כך נהנתי שאני רוצה עוד פעם. הוא גם הוסיף לזה את התירוץ הבא, וכדאי לקרוא את המשפט הזה פעמיים "אני לא חושב שנגעתי ביד, הכדור ניתז לשם". וואו, עכשיו אני מבין כמה דברים, הראשון שבדש לא חושב, השני שהוא לא נגע ביד והשלישי שהכדור כן נגע בידו, אבל הכדור אשם, כי הוא ניתז לשם.
ביום שבת האחרון, במשחק ילדים, נשרק פנדל לטובתו של נדב נידם בן ה–13, בעת שקבוצתו עירוני מודיעין היתה בפיגור מול קרית אונו, לאחר שהשופט קבע שהוא הוכשל ברחבה. נידם, שלא כמו בדש, קטן בגיל וגדול בהגינות, פנה לשופט ואמר לו שהוא לא הוכשל והפנדל בוטל. ילד קטן גדול. כמה חבל שאצל בדש היחס בין הגיל להגינות הפוך.
לא מגיע לו לחגוג אחרי שער כזה (אלן שיבר)
הכי קרוב שבדש יגיע לטופ כלשהו