שובר שוויון: ההשוואה בין סמפראס לפדרר

סמפראס שפיצה על היעדר כריזמה בקילריות על המגרש או רוג'ר פדרר שגורם למשחק שלו להרגיש כמו חוויה דתית. ההשוואה בין שני הטניסאים הגדולים גרמה למיליונים מאוהבי הספורט הלבן להעלות תהיות לגבי מי הגדול ביותר שראינו? יחיד במינו, פרק ב'

דניאל זילברשטיין
דניאל זילברשטיין  20.03.17 - 13:00
תחילת כתבה

יחיד במינו: פרוייקט ההשוואות של ערוץ הספורט. פרק א': ג'ורדן מול לברון

פיט סמפראס: נתן למחבט לדבר
"אף פעם לא רציתי להיות הבחור הנהדר, הצבעוני או המעניין. רציתי להיות זה שזוכה בתארים" – פיט סמפראס על עצמו, מתוך האוטוביוגרפיה "מוח של אלוף: לקחים מחיים בטניס".ספק אם יש ציטוט מזוקק ומדויק יותר לסיכום הקריירה של "פיסטול פיט". גם מי שראה את סמפראס בזמן אמת יתקשה לזכור ממנו תגובה משעשעת, ראיון מכונן או הופעה בלתי נשכחת בתוכנית אירוח. הדברים האלה אף פעם לא היו בשבילו.

"הוא נשמע יותר רובוטי מתֻּכִּי", אבחן פעם אנדרה אגאסי. אבל מרגע הפריצה ועד לרגע הפרישה הצליח סמפראס לבסס עצמו כגדול הווינרים שידע הענף. רגע. תנשמו עמוק. לפני שאתם רצים לטקבק טינופים, קבלו נתון: הספורטאי הענק הזה זכה בקריירה ב-14 תארי גרנד סלאם מתוך 18 הופעות במשחקי הגמר, או 77.7%! זהו שיעור הצלחה גבוה משמעותית משל דג'וקוביץ', נדאל ופדרר. הוא נמצא מעל שלושתם, אגב, גם באחוז הניצחונות בגמרים של טורנירי ATP עם 64 הנפות ב-88 הופעות, או 72.7%.

סמפראס אמנם תלה את המחבט מוקדם יחסית, אבל הוא אחד משני שחקנים בלבד בעידן המודרני שזכה במיייג'ורים בשנות העשרה, ה-20 וה-30 של הקריירה. ואולי מעל כל אלה, הוא ההתגלמות האולטימטיבית של פרישה בשיא: בגיל 31, כשגופו, דירוגו (וקו השיער שלו) בנסיגה, גייס הטניסאי הוותיק מספיק כוחות כדי לפלס את דרכו אל גמר אליפות ארה"ב הפתוחה, לנצח את יריבו המושבע, אנדרה אגאסי, ולהניף תואר אחרון. במשחקו האחרון. אפילו הנקודה המכריעה במערכה הרביעית הייתה סמפראס קלאסי: סרב אנד וולי ועוד וולי (בכל זאת, הבעל של שטפי היה המחזיר הטוב בסבב). וזהו. בלי התחכמויות והסתבכויות מיותרות.

אבל הרי אנחנו ישראלים, שלא באמת יודעים לפרגן עד הסוף, ולכן הגענו אל זמן הכוכביות: סמפראס אולי היה השחקן הדומיננטי בדורו, שילוב מושלם של אתלטיות, הגשה אדירה ואוריינטציה התקפית חסרת פשרות, אבל היו לו גם חולשות. משטח החימר, למשל. הישג השיא שלו ברולאן-גארוס היה חצי-גמר ב-1996. הצלחה יפה, אבל לא מתקרבת לקרסוליים של פדרר שזכה בתואר ב-2009 והגיע לעוד ארבעה
גמרים.

החימר, שבימי סמפראס היה איטי בהרבה מבעשור האחרון, פשוט בלם את כל היתרונות היחסיים שלו: ההגשה, ה"פלאטים" (חבטות עם מעט טופ-ספין, באופן יחסי) ומשחק הרשת. לראיה: אפילו הראל לוי שלנו הצליח להכניע אותו, על החימר באיטליה, אי שם בשנת 2001. המעריצים יגידו: למי, לעזאזל, אכפת מחימר? זה טניס חופים! הטענה הזאת אולי נכונה, אבל מה תענו על כך שבכל שנותיו, סמפראס לא הצליח לזכות ביותר משני תארי גרנד-סלאם בשנה קלנדרית אחת? כשמודדים גדולה של ספורטאי, זה פרמטר שקשה להתעלם ממנו.

אלא שכאן פחות או יותר מסתיימת הביקורת עליו. גם מבלי להיות כריזמטי במיוחד, סמפראס הצליח לסחוף אחריו מיליונים ולהכניס לענף נטול מגע מושגים מה-NBA, כמו ה"סלאם דאנק", אותו צעד וחצי וסמאש מפורסם שאיתו אהב לסיים משחקים. "אני נותן למחבט שלי לדבר במקומי. זה מה שמאפיין אותי, תכלס. אני פשוט יוצא למגרש ומנצח משחקים", בלשונו המונוטונית.

רוג'ר פדרר: חוויה דתית בשחקן אחד
"כשצעדתי לכיוון הרשת, ידעתי שהפסדתי לשחקן הטוב יותר, האוורסט של העידן הבא. ריחמתי על היריבים שיצטרכו להתמודד איתו. גם מבלי להזכיר במפורש את השם פיט, אמרתי לכתבים כשהוא נמצא בראשי: לרוב השחקנים יש חולשות. לפדרר אין בכלל" – אנדרה אגאסי על הפסדו לשוויצרי בגמר אליפות ארה"ב 2005, מתוך האוטוביוגרפיה “Open”.

גם בניכוי האובססיה הבסיסית שיש לאגאסי עם סמפראס, מעטים יתווכחו עם דבריו: עולם הטניס לא ראה שחקן שלם, מלהיב והישגי יותר מרוג'ר פדרר. בגיל 35 יש לפנומן השוויצרי ברזומה 18 תארי גרנד-סלאם והוא זכה בעוד 72 תחרויות (כולל הזכיה הלילה באינדיאן וולס). בשנים האחרונות הוא הספיק לעבור את רף 1,000 הניצחונות ו-100 מיליון הדולרים בפרסים בלבד. וכשהגיע לשיאו, הבנאדם שהה בפסגת הדירוג העולמי 302 שבועות, 237 מהם ברציפות. יאבאיה.

אבל כשמדברים על אדם שכשרונותיו מזכירים יותר אמן מגבר שרודף אחרי כדור צהוב, עדיף להניח רגע את המספרים בצד. "רוג'ר פדרר כחוויה דתית", הגדיר זאת פעם הסופר המנוח דייויד פוסטר וואלאס בכתבת מאסטרפיס במגזין הספורט של "ניו יורק טיימס". לטעמי האישי, יש קו דק שמחבר כחוט השני בין כל אותם גאונים (ג'ורדן, מסי, פדרר, טייגר וודס, וכן, בימים מסוימים גם סטף קרי).

אלה הם החבר'ה שעובדים הכי קשה כדי שהמשחק שלהם ייראה נטול מאמץ. אנשים משום מה אוהבים לכנות את זה "כישרון טבעי", כאילו שהעילויים הללו פשוט עלו על מגרש ביום בהיר אחד והפכו לטובים ביותר בהיסטוריה. אז זהו פדרר. באמצע העשור הרביעי לחייו זז על המשטחים השונים במהירות שגם שחקני טופ 20 שצעירים ממנו בעשור היו חותמים עליה עכשיו.

ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, לטור הרזה של החסרונות. פדרר אולי זכה ביותר מייג'ורים מכל טניסאי אחר בהיסטוריה, אבל גם עליו לא נחוס. חילול השם בשם השליחות העיתונאית. בניגוד לסמפראס, פדרר מחזיק במאזן שלילי מול יריביו המושבעים, נדאל ודג'וקוביץ'. אז נכון שהשוויצרי גם מבוגר מהם באי אלו שנים, אך העובדה היא שהמגמה החלה להתגבש עוד כשהיה בשיא היכולת.  כאן כבר אפשר לפתוח תת-פרק שקשור לעקשנות של פדרר שתמיד האמין שגם ביום חלש, מול כל יריב, הוא יצליח למצוא פתרון ולנצח.

המעבר למחבט בעל ראש גדול יותר כדי להתמודד עם העוצמה של הסבב המודרני, האימונים הקדחתניים על חבטת גב-היד שהחלה לזייף וקיצור הנקודות בניסיון להימנע מקרבות אגרוף מהקו האחורי, את כל אלה פדרר אימץ מעט מאוחר. אילו היה עושה זאת מוקדם יותר, זה אולי היה יכול לחסוך לו כמה הפסדים שצלקו אותו קשות. גמר ווימבלדון 2008 מול נדאל (כנראה המשחק הגדול אי פעם), גמר אוסטרליה 2009, שוב נגד השור ממאיורקה (אלוהים, זה הורג אותי...), חצי-גמר ארה"ב 2010 נגד דג'וקוביץ' (אחרי שהסרבי הציל שתי נקודות משחק), רשימה חלקית.

ככל שהוא מתקרב לסוף הקריירה, פדרר כבר מודה בפה מלא שהוא לא הכי טוב בסגירת משחקים. זה גם מה שהפך את ההנפה האחרונה (בינתיים) לכל כך מיוחדת ובלתי צפויה. שפדרר ינצח את נדאל? במערכה חמישית באוסטרליה? אחרי פיגור שבירה? דווקא כן. סימן קריאה החליף סימני שאלה של לא מעט ספקנים. כראוי לספורטאי שתמיד נראה צנוע מדי ביחס להישגיו, אתן למישהו אחר לחתום את הכתבה. "אם תשאל 500 שחקנים מהעולם מי הגדול מכולם, 499  יגידו שרוג'ר. היוצא מן הכלל היחיד יהיה פדרר עצמו, כי הוא פשוט נחמד מדי לגבי זה" – ג'יימס בלייק, טניסאי עבר.

 

הדפס
החמישיה הפותחת