יחיד במינו: פרוייקט ההשוואות של ערוץ הספורט. פרק א': ג'ורדן מול לברון
יחיד במינו: פרוייקט ההשוואת של ערוץ הספורט. פרק ב': סמפארס מול פדרר
"אני פשוט מדמיין שכל שאר הרצים עם עכבישים ענקיים, ואז אני מתחיל לפחד ולרוץ ממש מהר" - יוסיין בולט
זה לא הסגנון הנינוח ורגלי האיילה, זה גם לא הפער העצום משאר המתחרים המאומצים שנותרים הרחק מאחור, ואפילו לא השיאים האלמותיים שהוא חקק על גבי השעונים. גדולתו האמיתית של יוסיין בולט נעוצה בקלות הבלתי נסבלת שבה הוא עושה את זה.
בלי מאמץ, נטול כל לחץ, עם ריחוף על המסלול וכשחיוך מרוח על פניו. תנו לו לעשות שואו וכל השאר לא חשוב באמת. לא מדליות, לא שיאים, לא ניצחונות מפוארים. יוסיין בולט אוהב ליהנות וריצה, כך מסתבר, זה מה זה כיף.
בולט הוא האדם המהיר בהיסטוריה, ויחזיק כנראה בתואר הזה עוד כמה עשורים טובים, אבל לא תמצאו הרבה ספורטאים שמוגדרים כטובים אי פעם ועדיין נראים כאילו לא באמת לוקחים ברצינות את הענף שבו הם שולטים ללא עוררין. מוחמד עלי היה כזה, עם ריקודים בזירה ופה גדול מכל אגרוף, ובולט הוא יורשו הטבעי בקטגוריה. זו גם הסיבה שבגללה הריצה הגדולה בקריירה שלו דווקא לא היתה המהירה ביותר.
שני קילומטר מעל כל היתר (getty)
ה-16 באוגוסט 2008, אצטדיון קן הציפור בבייג'ין. יוסיין בולט פייבוריט ברור בגמר ה-100 מטר אחרי שכמה חודשים קודם לכן שבר את שיא העולם של אסאפה פאוול עם 9.72 שניות. יריית הזינוק היתה הרגע התחרותי האחרון בריצה הזו, שהסתיימה עם זהב לבולט ושיא חדש – 9.69 שניות – כשהאלוף האולימפי הטרי מתחיל להאט באיזור חצי המרחק, בזמן שחבורה אומללה מאמצת כל שריר כדי להישאר קרוב.
זה הרגיש כאילו בולט יכול היה לעצור את השעון גם על 8 שניות, אם רק היה מעוניין בכך. אז למה לא? ככה. כי להאט ועדיין לנצח עם שיא עולם זו הצהרה. כי להניף ידיים לצדדים יעשה אותו שמח הרבה יותר מאשר לגלח עוד עשירית. כי יוסיין בולט אוהב להיות יוסיין בולט, וכל השאר לא מזיז לו.
"היו הרבה אגדות לפני, אבל זה הזמן שלי", אמר פעם בולט, שאחרי אותו ערב בברלין לא שבר את שוב את שיא העולם שלו אבל השלים השיג חסר תקדים – זכיה ב-100 וב-200 מטר בשלוש אולימפיאדות רצופות – בייג'ין 2008, לונדון 2012, ריו 2016, "תמיד אמרו שאני אגדה, אבל ידעתי שלא אהיה עד שאגן על התארים שלי. זה הרגע שבו החלטתי להיות אגדה".
עשה הכל בקלילות (getty)
"מדענים הוכיחו שאי אפשר לקפוץ יותר רחוק מ-9 מטר. אף פעם לא הקשבתי לדיבורים כאלה" – קארל לואיס.
קארל לואיס מעולם לא ניתר ל-9 מטר ויותר בקפיצה לרוחק, אבל האמין שיש לו את זה ברגליים, ואלה נחתו בסופו של דבר לא מאוד רחוק מאותו רף שהציבו המומחים. קארל לואיס האמין שאפשר לרוץ הכי מהר ולקפוץ הכי רחוק בעולם באותה אולימפיאדה, קארל לואיס האמין שלעמוד על ראש הפודיום בארבע אולימפיאדות שונות זה ריאלי.
קארל לואיס האמין. אמונה היתה אולי הכישרון הגדול ביותר שהביא האמריקני הפנומנלי לאצטדיון האתלטיקה, והיא זו שהניחה לו על הצוואר 10 מדליות אולימפיות, 9 מהן מזהב. לואיס לא היה נוצץ כמו בולט, לא "שואו מן" כמוהו ובטח לא אחד שדברים באו לו בקלות. אם הג'מייקני העיד על עצמו שהוא עצלן, לואיס ציין בכל הזדמנות שהכל קם ונופל על אמונה בעצמך ועבודה קשה.
לא רואים היום אתלטים שמתחרים במקצועות שונים כמו שעשה קארל לואיס. בולט רץ 100 מטר ו-200, מייקל ג'ונסון האגדי שלט בזמנו ב-200 מטר ו-400, אבל לרוץ ולקפוץ, וגם לזכות בתואר בשניהם, את זה רק לואיס ידע לעשות. הניצחון האולימפי האחרון שלו היה גם כנראה הגדול מכולם. באטלנטה 1996 לואיס היה כבר בן 35, ורחוק מהימים בהם קבע את שיאו האישי (8.87 מטר), אבל זה לא הפריע לו לתת עוד הופעה אחת לפנתיאון. הוא קפץ למרחק של 8.50, לקח את הזהב ואמר שלום לאתלטיקה ממקומו הטבעי בראש הפודיום.
מלבד ווינריות בלתי נגמרת שמשותפת לשניהם, לואיס הוא כנראה ההיפך הגמור מיוסיין בולט. בניגוד לג'מייקני, לואיס עשה את הכל בצניעות, בשקט מופתי, בעבודה עקבית וקשה, כשהוא מקפיד להישאר מודל לחיקוי עבור כל ספורטאי צעיר שחולם להיות הוא. הוא היה נקי בענף מלוכלך, נקי משערוריות וסמים (ככל הידוע), נקי גם בריצה המסוממת ביותר בהיסטוריה, 100 המטרים אותם רץ לצדו של בן ג'ונסון המושמץ בגמר בסיאול 1988. הוא היה ואולי נשאר, הפנים היפות של האתלטיקה.
גרם לכולם להאמין שהכל אפשרי. לואיס (getty)