שובו של איש העכביש

ספיידרמן חוזר בכותר המושקע ביותר עד היום. האם זהו משחק גיבורי העל המוצלח ביותר? ביקורת

  05.09.18 - 16:09
תחילת כתבה

ספיידרמן חוזר במשחק אקסקלוסיבי עבור קונסולת הפלייסטיישן 4, ולאחר שנים של מספר משחקים בינוניים בכיכובו של יורה הקורים, חברת Insomniac שמפתחת את המשחק, מצליחה לספק את המשחק שמגיע לדמות, אך הכי חשוב: לשחקנים עצמם. אני אשתדל להמנע מפרטי עלילה שלא נחשפו עד עכשיו מכיוון ואני ממליץ בחום לעבור את המסע ולהיות מופתעים בעצמכם.

עלילת המשחק מתחילה בכך שספיידרמן, שלובש את המסיכה כבר 8 שנים, מביא למעצרו של קינגפין, השליט העליון של עולם הפשע הניו יורקי ונאלץ להתמודד עם ההשלכות המשתמעות מכך: כעת שאין בוס ששולט בכל הפשע, נוצר ואקום שרק מחכה להתמלא. את תפקידו של הקינגפין החדש ימלא מרטין לי, הלוא הוא מיסטר נגטיב: נבל הסובל מתסמונת ג'קיל והייד, ובתוכו שוכנות שתי ישיות שמייצגות את הטוב והרע שבתוכו. מיסטר נגטיב ישתף פעולה עם נבלים נוספים של ספיידרמן, כמו סקורפיון, ריינו, וולצ'ר (הנשר), שוקר ועוד, וינהלו תכנית להשתלטות על ניו יורק, תוך כדי נסיון לשבור את ספיידרמן מנטלית.

מבחינת משחקיות, ספיידרמן שואב אינסוף השראה ממשחקי Arkham של בטמן. בין אם מדובר במערכת הקרב הפלואידית או בקטעי ההתגנבות של המשחק. מערכת הקרב חלקה וזורמת, ודורשת מהשחקן תגובות מהירות. אין ספק שכל האקרובטיות הזאת יושבת באופן טבעי יותר על ספיידרמן מאשר על בטמן. ספיידרמן קופץ בין אוייב לאוייב בצורה חלקה והשחקן יכול לבצע תרגילים מרשימים בקלות. המשחק מביא אלמנטים של משחקי תפקידים וניתן לשפר את דמותו של ספיידרמן במהלך המשחק באמצעות עץ יכולות, ולשדרג את הגאדג'טים הרבים שבהם תשתמשו בזמן הקרבות.

לספיידרמן
קיימות גם חליפות רבות שניתן לפתוח במהלך המשחק ע"י ביצוע משימות ופעילויות צדדיות, ולכל חליפה יכולת משלה: עוד אלמנט שמוסיף למערכת הקרב וגורם לה לעניין ולרתק את השחקן עד סוף המשחק בלי להשתעמם. הגרפיקה של המשחק נראית נהדר, והאנימציות החלקות והססגוניות עוזרות לשחקן להכנס לדמות עד הסוף (ולא. גרפיקת המשחק לא עברה שינמוך. אפשר להרגע). לאחר שעתיים של משחק בערך, סביר להניח שרוב השחקנים יתחילו להרגיש כמו ספיידרמן. הנקודה היחידה שזקוקה לשיפור למשחקים הבאים בסדרה הם קרבות בוסים מאתגרים יותר.

השחקן יגלם גם את דמותו של פיטר פארקר והמשימות איתו מתאפיינות בדרך כלל בפאזלים שהשחקן צריך לפתור. המשחק משלב בין העלילות, ומעביר בצורה נהדרת את החיים הכפולים וההבדלים בין השניים: פיטר הוא אדם מדעי שמשתמש במוח, בזמן שספיידי משתמש בכוח ובמהירות שלו, אך הרגעים שהמשחק משלב בין שניהם הם מרגעים המהנים ביותר בעלילה. עד סוף המשחק, הצלחתי להרגיש טוב מאוד את תחושת האחריות והאשמה שספיידרמן נושא איתו. Insomniac הצליחו להבין את דמותו של ספיידרמן ולספר סיפור מעניין וטוב, גם אם לא מושלם. במשחק קיימים רמזים בעלילה למשחקים הבאים בסדרה, ממש כמו בסרטי "הנוקמים" של מארוול. גם כאן קיימות סצינות לאחר הקרדיטים, אז מומלץ להשאר ולצפות.

השחקן יגלם גם את מרי ג'יין ודמות נוספת (שאני נמנע מלציין כדי לא לספויילר את העלילה) שנמצאות במשחק ומקבלות תפקיד משמעותי בעלילה. משימות עם דמויות אלו יתאפיינו בעיקר בהתגנבות ובפתרון חידות. אני מצאתי את המשימות הללו בתור החלקים המשעממים והכי פחות מהנים במשחק, אך הם חיוניים להמשך העלילה ולפיתוח הדמויות, אז אני מקבל אותם בהבנה. בסופו של יום, צריך לנוח קצת אחריי כל האקשן.

מערכת טוויית הקורים בניו יורק זורמת, ונראית נהדר בפועל. ספיידרמן יכול לצבור מומנטום ולעוף בין גורדי השחקים של ניו יורק (מגדל הנוקמים קיים במשחק!) בצורה מרשימה ויפייפיה. לשלוט בספיידרמן דורש סוג של "קצב" מסויים, כמעט כמו "ריקוד" שהשחקן מבצע עם השלט של הקונסולה. הדרך שבה הטמיעו את האופציה לטוות קורים במשחק כל כך כיפית וזורמת לשחקן, כשגם לאחר שפתחתי את האפשרות ל-fast travel במפה, עדיין נהניתי להגיע עצמאית לכל מקום ומקום. 

מפת המשחק עצומה ומלאה בפעילויות צדדיות שימלאו לשחקן את הזמן ויעמיקו את העלילה ואת דמותו של ספיידרמן, וכמובן יעניקו לשחקנים את האפשרות לשדרג את הנתונים והיכולות. לדוגמא: חלק מהמשימות הצדדיות הן משימות שספיידרמן מבצע עבור תושבי ניו יורק, ומשימות אלה מעמיקות את הקשר של ספיידרמן עם העיר. ספיידרמן אפילו יכול "להסתחבק" עם ניו יורקרים רנדומליים ברחוב, לתת להם כיפים ואפילו לבצע סלפי. אין ספק שספיידרמן הוא הגיבור השכונתי של ניו יורק.

לצערי חלק מהמשימות הצדדיות יכולות להיחשב בעיני שחקנים רבים כפעולות שחוזרות על עצמן ויכולות לשעמם. וזו בעצם הנפילה הגדולה של המשחק: בזמן שמשימות צדדיות יכולות לתרום לעלילה ולדמות, הן לאו דווקא מצליחות לעניין או לאתגר את השחקן.

לסיכום
המשחק הוא בדיוק מה שדמותו של ספיידרמן הייתה צריכה בשנים האחרונות. סטודיו שיפתח את המשחק באהבה, יבין את הדמות ומה גורם לה לעבוד ולתקתק. יצא לי לשמוע טענות שליליות על כך שהמשחק שואב יותר מידי השראה ממשחקי Arkham, אך אין בכך שום דבר פסול: Insomniac לא ניסו להמציא את הגלגל מחדש - הם ניסו לספק את משחק הספיידרמן הכי טוב שהם היו יכולים, וזה בדיוק מה שהם עשו. המשחק הוא התחלה נהדרת למותג, למרות משימות צדדיות רפטטיביות, פחות משמעותיות וקרבות בוסים שיכלו לקבל טיפה יותר תשומת לב. כולי ציפייה למשחקים הבאים בסדרה, כמעט כמו כל משחק אקסקלוסיבי שסוני מפתחת. מדובר במשחק שכל בעל פלייסטיישן 4 חייב לנסות ולחוות, כי ביננו... מי לא היה רוצה להרגיש כמו ספיידרמן?
הדפס