4 על 4: דרבי היסטורי מלב האולטראס החם בעולם

על בירה וצירופי מקרים - משחק חד פעמי מהיציע הלוהט באירופה. יומן מסע בצהוב-שחור

עופר ויזל, גרמניה  01.12.17 - 16:20
תחילת כתבה

יש תחושות שמילים לא יוכלו לתאר. לכן, סלחו לי מראש, אלו שעוד לא היו שם - אין תיאור לטירוף שלקחתי בו חלק בסוף השבוע האחרון. נפלה בפניי האפשרות לטוס בפעם הראשונה לריבייר דרבי, דורטמונד ושאלקה, ביציע המפורסם ביותר באירופה – הזוד טריבון, היציע הדרומי. זמן רב דמיינתי במוחי את כל האפשרויות שיש לדרבי להציע, מהאדרנלין ועד הטירוף שביציעים. וזה מבלי לדבר בכלל על המשחק עצמו, כי על התסריט הסופי לא חשבתי אפילו לרגע.

08:30, דיסלדורף. בוקר יום שבת, אני מתעורר אחרי לילה רווי בבירה מקומית, לבוקר קפוא. לא פחות מ-4 מעלות בחוץ, אבל ההשכמה זריזה, יש דרבי היום, ואנחנו מוכנים לקרב.

10:30, דורטמונד. אנחנו יורדים מהרכבת ופוגשים בחבר גרמני מקומי, ברנד, שאוהב את ישראל באופן מדהים ומשעשע בו זמנית - שולט בשירים של בום פם וחולה על יפתח קצור מאסקימו לימון. ברנד הנלהב מבקש לקחת אותנו לחבר שלו, מקומי נוסף שאוהב את ישראל ומשתוקק לפגוש אותנו. לפעמים, ובעיקר כשאתה תייר, החיים מובילים אותך לרגעים הזויים, שרק שילוב של ספונטניות וניתוק מהיום-יום יכולים לעשות. כך מפה לשם, מצאנו עצמנו שותים בירה בבוקר המשחק, בקומה השנייה של מספרה מקומית, עם שני גרמנים מבוגרים עם פטיש לישראל, בדורטמונד.

12:30, בר אוהדים. "הגיע הזמן לבר" אומר ברנד, אנו צועדים אחריו כמה מטרים, ממש מעבר לכביש, אל תוך בר אוהדים אותנטי והומה. סטיקרים, דגלים, צעיפים ושירים של דורטמונד מכל עבר, מרגיש שהמשחק כאילו כבר התחיל. לאחר ליטרים לא מדודים של בירה, מצטרף אלינו אדם מיוחד, לוץ שמו, גבר מבוגר בן 62 שמנוי לזוד טריבון כבר עשרות שנים. לוץ הגיע במיוחד לבר כדי לפגוש אותנו, פעם כשליווה את הקבוצה ללונדון, לפגוש את טוטנהאם, נתקל באחד מחברי מועדון האוהדים הישראלי שלבש צעיף של ה-Israelische Borussen. לוץ כל כך התלהב מהצעיף שהבחור הביא לו אותו במתנה, ומאז לוץ לובש אותו בכל משחק.

בוידיאו: בר האוהדים בדורטמונד

14:00, ווסטפאלן שטאדיון. אני משפשף את העיניים כשלוץ מציע לנו להצטרף אליו לבלוק 12 המפורסם, הנמצא במרכזו של הקיר הצהוב. לא פעם ישבתי ביציע הדרומי, אבל מעולם לא יצא לי להגיע אל לב ליבו. אנחנו משתחלים בתור אחריו אל תוך התקהלות האוהדים, בסמוך ליציע הדרומי, ומצטיידים בשתי פחיות בירה, כוס ונקניקייה. "פחית אחת נשתה עכשיו, את השנייה נמזוג אל הכוס וניכנס איתה לאצטדיון" מורה לנו לוץ. אנו לוגמים את הראשונה במהירות תוך חימום הגרונות בשירה וניסיון כושל להשתלטות על הסערה שמתחוללת מבפנים. דרבי!

14:30, בלוק 12. ה"זוד", הקיר הצהוב, מכיל 25,000 אוהדים במשחקי ליגה והוא מחולק לבלוקים המלאים בשורות שורות - אין כיסאות ואנשים עומדים גם על המדרגות. על מנת להיכנס לבלוק צריך כרטיס מיועד, ועל שלנו מופיע המספר 83. לוץ מחליף כמה מילים עם מאבטחי הבלוק, הוא פוקד את האצטדיונים כבר שנים, מכיר כל אחד מאנשי האבטחה, דואג ללחוץ להם את היד ולשאול לשלומם ואלו מכניסים אותנו בקריצה. אנו עוקבים אחרי לוץ במעלה היציע הצפוף והעמוס אוהדים, כולם מכירים אותו ומפנים לו את הדרך ביראת כבוד, עד אשר מגיע למקומו הקבוע ליד הגדר שמעל לכניסה - לב ליבו של היציע - המקום המושלם לחובבי אולטראס.

15:30 זה מתחיל. השעה שלפני המשחק עברה מהר, אולי מדי. אנחנו יושבים קרוב לארגון האוהדים ורגע לפני שריקת הפתיחה, אך אחרי ״לעולם לא תצעדי לבד״, חולפים על פנינו מספר רעולי פנים - פירוטכניקה! את הרגעים שאחרי מילים לא יוכלו לתאר. העוצמות של היציע, תשוקת האוהדים לקבוצה, ההתרגשות - הכל מתפרץ. העשן חונק אבל אתה לא מרגיש כלום. אתה שותה שלוק בירה ומגרד את מיתרי הקול. אופוריה. גן עדן לאוהדים.

בוידיאו: פירוטכניקה רגע לפני שריקת הפתיחה

את מהלך המשחק אי אפשר היה לדמיין, אף אחד לא העלה בראשו שבדקה ה-25 נוביל 0:4 (!!!). בכל שער שנכבש אני מוצא עצמי עף כמה שורות קדימה ממקומי, כולם מתחבקים ומעיפים בירה באוויר. נשים, גברים, גרמנים, ישראלים – "בורוסיה מאחדת דורות, גברים, נשים וכל האומות."

16:15, מחצית. פתיחת המחצית השנייה ואני בעננים, פייר אמריק אובמייאנג כבר קרוב לכבוש את החמישי והקהל מרעיד את היציע בשירת ״אוף וידרזן״ - להתראות, היאללה הביתה הגרמני. השירה נפסקת כשהכחולים מתעוררים והשער הראשון לשאלקה בפנים. זה שאחריו מעצבן אותי ובשלישי אני כבר מודאג לגמרי, משהו בתוכי מרגיש שמתקרב אסון וזאת הסיבה שאת הרביעי, בדקה ה-94, סירבתי לראות. 4:4.

17:30, השקט שאחרי הסערה. השופט שורק ומבחינתנו הפסדנו. אמנם התיקו על הנייר, אך איבדנו יתרון של 0:4. סערת האמוציות המטורפת שעברה עלינו ב-99 הדקות של המשחק (כולל תוספות הזמן), הוציאה את כולם מאיזון. שריקות בוז מכל עבר, ניסיונות לפרוץ את הגדר בחלק התחתון של היציע, כוסות בירה ודגלים מתעופפים מכל עבר. ובכל הזמן הזה שחקני הקבוצה עומדים חסרי אונים על קו ה-16, לא זזים, הם יודעים שזה מגיע להם. אנחנו עדיין עומדים ביציע, בהלם. לא מגיבים, סופגים בשקט עוד קצת מהקהל העוצמתי הזה.

רגע לפני שנפרדנו, אומר לנו לוץ בקלילות: ״בפעם הבאה ננצח״. ניכר היה שכואב לאוהד הותיק בניגוד לקלילות וההגינות שהפגין כלפי חוץ. אך מדובר בדרך חיים, Echte Liebe – אהבת אמת.

19:30, דיסלדורף. את דרכנו חזרה עשינו מצוידים, באיך לא, בירה. צריך להירגע אחרי מה שעברנו. בבוקר שאחרי, בשיקוף בנמל התעופה, קרא לעברנו איש הביטחון "היי, אוהדי דורטמונד! בואו לאוהד שאלקה" כנראה שהלבוש הצהוב-שחור הסגיר אותנו.

תהנה מהרגע, חשבתי, כי בדרבי הבא, בחוץ - ננצח.

הדפס >