כשיוצרי הסרט 'מייק באסט מנהל את אנגליה', כתבו את התסריט הקומי ההזוי על מאמן אלמוני מהליגה השניה, שפתאום מוצא עצמו על הקווים בוומבלי ומדריך את נבחרת אנגליה, גם הם לא חשבו שהמציאות תעלה על הדמיון. נכון שזה יהיה נבזי, להשוות בין באסט לבין רוי הודג'סון, אבל זה כמעט מתבקש. משום מקום, ללא שיהיה מועמד, או אפילו מוזכר לכך, הפך מאמן ווסט ברומיץ' למי שיוליך את שלוש האריות למשחק הפתיחה ביורו מול צרפת ביום שני הקרוב.

• סגלים, חדשות, טבלאות ולוח משחקים באיזור היורו החדש שלנו >
• יורו בול פגיעה: המשחק שיכניס לכם קצת פלפל ליורו. לחצו כאן
• גרמניה לא תשנה את הסגנון ההתקפי, גם אם זה יעלה לה בהפסד
• ספרד עדיין פייבוריטית לזכות ביורו, גם בלי דויד וייה וקרלס פויול
• הפתרון משמאל: האם ריברי מסוגל להנהיג את נבחרת צרפת ביורו?
• אגו תמורת הצלחה: רונאלדו פורטוגל יכולים להפתיע ביורו 2012

כן, הוא אימן 16 קבוצות שונות, ועם נבחרת שוייץ הגיע לשמינית גמר גביע העולם בארה"ב ב-1994 (פאקינג 94', עבר דור מאז), והוביל את אינטר, אודינזה, פולהאם, ליברפול ועוד ועוד, אבל עדיין למה כולם הרימו את העיניים ונדהמו שרוב רוי מונה לתפקיד? הוא דובר חמש שפות ואחד האנשים הנעימים לשיחה, אבל אין לו את הפאסון של פאביו קאפלו. הוא נחשב לבנאדם עם תפיסות טקטיות מעניינות, אבל אפרורי וחסר תהילה. כשהגיח מהחורים היחסיים בהם אימן מאז אמצע שנות ה-90 (קחו הכל בפרופורציות הנכונות, ברור שלא מדובר במאמן השקמה עמידר...) לבמה הקדמית באנפילד הוא התרסק, אז מה לעזאזל חשבו ראשי ההתאחדות האנגלית כשהכריזו עליו כמחליף של קאפלו?

אחרי שני מאמנים זרים שלא הצליחו מול הציפיות חסרות הפרופורציה של האנגלים, רצו בהתאחדות לחזור ליסודות, כלומר מאמן אנגלי. במבחן התוצאה לא סוון גוראן אריקסון ולא קאפלו החזירו את הנבחרת למעמד, שמעולם לא היה לה כמובן, של ספרד, איטליה וגרמניה. המטרה הראשית היתה הארי רדנאפ, שעשה קולות של הצלחה בטוטנהאם, והשתעשע עם עצמו לאחר עזיבת דון קאפלו, האם לקחת את התפקיד או לא. אבל הזמן לחץ, היורו התקרב וברירות המחדל היו זעירות, ומשם צמח ונפל הפור על מנוי רוב רוי.

אנגליה מודל יוני 2012 זכתה כבר בתואר בו לא זכו נבחרות אנגליות בעבר – היא האנדרדוג המוחלט. איש לא מצפה לכלום, אפילו ה'סאן' לא בונה תיאוריות על מצעד ניצחון ב-1 ביולי מול ארמון בקינגהם. המנוי של הודג'סון, אווירת הייאוש הציבורית, ההרחקה של וויין רוני, הפציעות של ריו פרדיננד (ובעיות אחרות), פרנק למפארד, גארת' בארי, מיקה ריצ'ארדס, אדם ג'ונסון, גארי קיהייל ומי לא הורידו את סף התקווה לאפס.

1

אבל הרגע הזה הוא הדבר הטוב ביותר שקיים בפני הודג'סון. לאחר שסיים להיראות כמוקיר תודה, מצטדק וחצי מתנצל על המנוי הוא עשה את הצעד הראשון המתבקש. הרי לפני טקטיקה ושמקטיקה, אנגליה היא הנבחרת הכי מפולגת, מסוכסכת עם עצמה, רכילאית עם ערמות של אשפה בחדר ההלבשה.

טרי פירק את אשת חברו הטוב ברידג', איבד את הסרט וקיבל אותו חזרה. פלט את דעותיו האמיתיות על שחורים, רק חבל שזה היה על אנטון פרידננד, אח של, וחברו להגנה האנגלית, וציין שהוא והגזען מסטמפורד ברידג' לא ישחקו ביחד. פרידננד נשאר בחוץ (גם בגלל פציעה) ורוי הימר על טרי אך לקח ממנו את סרט הקפטן ושם אותו על הזרוע של סטיבן ג'רארד. באנפילד הוא סמכות עליונה, בנבחרת בה שימש כבר כקפטן הוא הלך לאיבוד על המגרש מקצועית, אבל כמנהיג בין שחקנים יש לו מספיק כריזמה. אחרי עונה בה לא שיחק הרבה בגלל פציעות, ג'רארד מגיע ללא העומס של יתר שחקני הסגל ויוכל להראות, בזכות העובדה שהפעם הוא הבוס הבלעדי במרכז השדה, האם הטענה שהוא ולמפארד סירסו זה את זה בנבחרת היא נכונה.

1

האירוני הוא שלאור כל הפציעות, הודג'סון לקח מליברפול הפתטית של העונה, חלק נרחב שירכיב את הסגל שלו – דאונינג (0 שערים, 0 בישולים ב-38 משחקים העונה), ג'ורדן הנדרסון הבוסרי, שהגיע ברגע האחרון במקום למפארד, גלן ג'ונסון המגן שלא יודע הגנה מה היא וכמובן אנדי קרול, שהקשר בינו לבין לשים כדור ברשת הוא מקרי בהחלט. להגנת המאמן הלאומי ייאמר כי הוא רצה חזרה את פול סקולס אבל לג'ינג'י לא היה כוח. מייקל קאריק פצוע, ואפילו הכישרון החדש והמבטיח ג'ק ווילשר פצוע זמן רב. ועכשיו ברור לכם למה ספק עם האנגלים יעלו בכלל שלב?

אז איפה קיים ניצוץ אחד שיכול להצית להבה? יש כמה כאלו קטנטנים שאולי יציתו אש אנגלית באוקראינה:

1. רבים מהמרים על סקוט פארקר (כשיבריא) כקלף שיכול להפר את האפרוריות, ועל משחק הקווים של תאו וולקוט ואשלי יאנג שיכולים לתת יתרון מהירות עצום בהתקפות המתפרצות בעיקר במשחקים מול אוקראינה ושבדיה.

2. ה-ג-נ-ה: להוציא את ג'ונסון, סוף סוף יש לאנגלים שוער, ג'ו הארט תפס את האפודה הראשונה במנצ'סטר סיטי ועשה התקדמות גדולה, ולאחר כל הפלופים שענו לשמות כמו רוברט גרין, נייג'ל מרטין ופול רובינסון, יש על מי לסמוך בשער. התיאום ההגנתי בין ג'וליאן לסקוט לג'ון טרי עובד לא רע ויחד עם אשלי קול המנוסה, לאנגלים יש על מי לסמוך מאחור.

1

3. אפשר כמובן להתפלל שהחזרה של רוני במשחק השלישי עוד תהיה רלוונטית, ועד אז ליהנות התקפית מדני וולבק שנראה טוב בהכנה, אוקסלייד צ'מברלין ילד הפלא, שאולי יהיה קלף מטורף ומג'רמין דפו שצבר את הניסיון הדרוש בטורניר כמו היורו.

4. סנריו צ'לסי: בעונה שאיש לא ציפה מהבלוז לדבר, עם פיטורי מאמן והצלחה מדהימה של מחליפו, ייתנו רוח גבית לטיפת האמונה שעוד נותרה ברחבי הממלכה.

הטורניר באוקראינה המרוחקת וגם החשש מאלימות עם המקומיים משאיר לא מעט אוהדים בבית, אבל בדיוק בעוד שבוע כשבאצטדיון בדונייצק, 20 אלף אנגלים ישירו את GOOD SAVE THE QUEEN תהיו בטוחים שבעיניי עצמם הם יחלו את המסע המובן מאליו לעבר ה-1 ביולי בקייב שם אמור להניף סטיבן ג'רארד את גביע אירופה.