יתכן שהטענה המרכזית של אנשי הפועל תל אביב, בבוקר שאחרי, צריכה להיות מופנית בכלל כלפי וכנגד הפועל חולון. אותה חולון שמצאה את הדרך להפסיד במחזור הסיום של הליגה הסדירה למכבי חיפה, ובכך שמטה את המקום הראשון – וסידרה להפועל את מכבי תל אביב בחצי גמר הפיינל פור.
אותו הפסד של חולון לחיפה אמנם סידר לצהובים את המקום הראשון בעונה הסדירה, אבל לא היה בו כדי לשנות את תחושת האפרוריות – במקרה הטוב – של עוד עונה לא משכנעת ברמה המקומית (ונניח בצד כרגע את היורוליג או גביע המדינה). העניין הוא, מצד שני, שיש את מכבי תל אביב של עונת 2017/18, והיא לא משהו בכלל, ויש את מכבי תל אביב של סוף עונת 2017/18 – זו שהחלה עם החתמתו של ג'רמי פארגו.
מכבי תל אביב מודל טרום פארגו הייתה קבוצה עייפה, לאה, תקועה ומדופרסת, בראשות שחקנים מדפרסים בהגדרה כמו פייר ג'קסון וג'ונה בולדן. שדיפרסו על הדרך גם אחרים דוגמת נוריס קול. ומהרגע שג'קסון את בולדן מצאו עצמם בחוץ, גילתה מכבי תל אביב את חדוות המשחק. וחדוות המשחק החלה מרגע שגילו מחדש את חדוות ההתקפה. מאמנים בכלל וספאחיה בפרט יכולים למלמל כאוות נפשם על התקפה שמגיעה מהגנה, אבל המקרה של מכבי תל אביב בעידן פארגו שונה. כאשר קלעה כמעט 95 נקודות למשחק, מאז שהצטרף לו הפארגו, תהינו בקול רם האם הדבר נובע אך ורק מזהותן של היריבות החלשות.
אז זהו, שהפועל תל אביב, אולי יותר מכל יריבה אחרת בליגה או בפיינל פור הזה, אמורה הייתה להציג אלמנטים הגנתיים שיקשו על הריקודים ההתקפיים של מכבי. כשהיא משליכה לפרקט סטופרים פוטנציאליים כמו רביב לימונד או טיי מקי, ציפינו לראות האם דרגת הקושי אכן תשתנה. והיא אכן השתנתה. במקום לקלוע 95 למשחק, מכבי קלעה 98. ופארגו עצמו, עם שני מקצבים של כשרון טהור, אחד בכל מחצית, עבר כל שומר שהוצב מולו והפגין, בקלילות, מי השחקן הטוב ביותר על הפרקט.
למשל כאן
via GIPHY
פארגו. בדיוק מה שמכבי ת"א הייתה צריכה (אלן שיבר)
מכבי של עידן פארגו הצליחה לגלות מחדש, כאמור, גם את נוריס קול. אם היה שחקן שביטא, יותר מכל, את חוסר שביעות הרצון של ספאחיה מהסגל שעומד לרשותו, זה היה אותו קול. קשה היה להסתיר את חוסר שביעות הרצון של הקרואטי הגדול על הקווים מהאופן שבו התנהל לו אלוף ה NBA בדימוס על המגרש, והוא דאג וטרח להבהיר זאת. קול התבלגן והתפרחח, דחק זריקות קשות ואיבד כדורים לרוב. או בקיצור, שיחק בדיוק הפוך מהחזון של הקואץ', שדומה כי איבודי הכדור מקצרים את חייו.
וגם כאן, ניכר בעליל שדחיקתו הצידה של ג'קסון לטובת הפאסון, החיוך והכריזמה של פארגו עשתה רק טוב. במסגרת סדרת רבע הגמר מול נס ציונה הציג קול את מדד הפלוס מינוס הטוב בפלייאוף (פלוס 60), הרים את ממוצע הנקודות שלו משמעותית (ל-15 נקודות למשחק) ושיפור פלאים את יחס האסיסטים מול איבודים שלו. ובניגוד לבעל הבית הקודם, עמו לא יכול היה לשחק בצוותא, הצליח קול להראות שמשחק הצפון-דרום שלו, לפחות ברמת הליגה המקומית, מחזיק מעמד גם בדקות בהן הוא שוהה על הפרקט לצידו של בעל הבית החדש פארגו. וגם אמש, בדרבי המצופה, קול נראה כמו שחקן ברמת כשרון שונה לחלוטין מזו שיש ליריבה העירונית, כשהוא מצליח לקחת כמעט כל מתנגד בדרך הבטוחה לטבעת.
למשל כאן
via GIPHY
מרגע שהכשרון ההתקפי נטל את השליטה על המגרש, נראה לפתע הקו האחורי הכל כך מדובר של הפועל תל אביב חסר אונים ואוברייטד. השילוב של לימונד-מקניל-מקי-בנקס הציג למעשה רק את האחרון, בעוד שלושת הראשונים מתקשים עד מאוד לייצר מהלכים ברמת האחד על אחד או במצבי פיק אנד רול. מקי, שהבליח לפתע בסדרת רבע הגמר מול אשדוד, סיים עם 2 מ-7 מהשדה ואסיסט מסכן אחד. מקניל סיים 3 מ-9 מהשדה והתקשה להזכיר מדוע נחשב מבחינתנו לאחד הגארדים המוכשרים בליגה. ולימונד? 3 מ-10 מהשדה. מקי + מקניל + לימונד, אם תהיתם, שווים אמש 14 נקודות במדד היעילות. ג'רמי פארגו, במשחק סולידי, שווה לבדו מדד יעילות 16.
גם קול השתדרג בזכות פארגו (אלן שיבר)
כפי שרמז קואץ' ספאחיה בעצמו בסיום המשחק, מרגע שהתפתח קרב של כשרון, הסתיים לו המשחק. מול שלישיה שיכולה לייצר נקודות לעצמה (פארגו, קול וכמובן דשון תומאס) לא הצליחה הפועל של פרנקו למצוא שחקנים (הווארד?) או רעיונות טקטיים שיכולים לתקוע לה מקלות בגלגלי ההתקפה.
העניין הוא שלא רק שם הייתה המיס מאץ' הגדול. כי למעט הכשרון, הציגה אמש מכבי את היתרון האבסולוטי שלה בקטגוריית האתלטיות. כשנוריס קול סיים להזיק ליריבה שלו בצד אליו התקיפה מכבי תל אביב, הוא הצליח לייצר גם בצד השני מהלכים כאלה:
via GIPHY
וברגעים בהם חשה היריבה באדום שהיא יכולה למצוא הדרך להיכנס למשחק, התייצב לו אלכס טיוס עם הדבר הזה:
via GIPHY
או הזה:
via GIPHY
ואם נהניתם עד כה, אז גם הזה:
via GIPHY
שני מהלכים גדולים עשתה מכבי תל אביב העונה, להבדיל מלא מעט מהלכים סבירים, בינוניים, חלשים ורעים מאוד. הראשון, כפי שציינו עד כה, היה להתעלם מכל המצקצקים בעלי הידע ההיסטורי שידעו להסביר היטב כיצד שחקנים במכבי לא יכולים להשתלב בקבוצה במהלך העונה ולצרף את ג'רמי פארגו. למה? כי מישהו מתישהו (או מישהם מתישהם) לא הצליח/ו בעבר ולכן, ברור ברור, גם פארגו לא יצליח במכבי. נו מילא. אם מכבי תל אביב הייתה חכמה מספיק כדי ללכת על פארגו בתחילת שנת 2018, כשהיה פנוי להובלה ובשכר שבו יכולה הייתה לעמוד, הייתה מגדילה גם סיכוייה להעפיל שלב ביורוליג. ואם לא הייתה מצרפת אותו לפני מספר שבועות, ספק רב אם הייתה מתייצבת ביום חמישי למשחק הגמר.
השני הוא אלכס טיוס. מעולם ולעולם לא היה כל הגיון בוויתור על טיוס מלכתחילה. כאשר קובלת מכבי מבוקר ועד ליל על בעיית הישראלים שלה, אשר מונעת ממנה (לטענתה) להצטיין גם בליגה וגם באירופה, צריכה היא לשאול עצמה כיצד ואיך לעזאזל ויתרה על שירותיו של אחד מהשחקנים הישראלים הטובים או המשמעותיים בהיסטוריה משך שנתיים. אלכס טיוס הוא השחקן החשוב ביותר שיש לצהובים להציג לראווה כמעט מדי משחק, קל וחומר במשחקים במסגרת חוק רוסי, ומרגע שהוא מתחיל להטיל אימה על ההתקפות היריבות בצד אחד (לרבות במסגרת חילופים הגנתיים אשר מציבים אותו גם על גארדים יריבים) וכאשר יש לצידו את הגארד הנכון שיכול להפעיל אותו היטב בצד שאליו אמורים לקלוע, אז יש כאן יתרון אבסולוטי על פני כל יריבה. ובטח כאשר המעופף התאורטי מהצד השני הוא בסך הכל טוני גפני.
מכבי תל אביב תתייצב למשחק האחרון של העונה כשהיא פייבוריטית, תהא זהות היריבה אשר תהא. בליגה המשונה שהתפתחה לנו העונה, מישהי – בהגדרה – צריכה להיות אלופה. והמישהי הזאת יכולה ואמורה להיות הקבוצה שמצאה לה פתאום, בסוף חודש אפריל, שחקן ובעל בית ששינה את הכל לטובה.
טיוס. לא היה הגיון לוותר עליו מלכתחילה (אלן שיבר)