בין זיזו לזידאן: המאמן יאפיל על השחקן?

"טעות נפוצה בקרב אנשים שעוסקים בספורט היא מתן דגש גדול מדי על התקפה והגנה בהשוואה לזמן שאתה מקדיש ללמידת אנשים". מייק ששבסקי, מגדולי מאמני הכדורסל אי פעם, היטיב להגדיר זאת למרות שמעולם לא הדריך קבוצה ב-NBA, הליגה שבה ניהול האגו של הכוכבים והתקשורת איתם הם הלחם והחמאה של כל מאמן מצליח.

• הערב ב-21:45, ישיר ב-5SPORTHD: גמר ליגת האלופות הגדול

עידן הסופרסטארים כבר מזמן השתלט גם על הכדורגל העולמי, בו כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי מתגוששים על פסגת ההר למעלה מעשור. ועדיין, נדמה שדווקא בכדורגל, ענף שבו היכולת של מאמן לשלוט על הנעשה במגרש מוגבלת הרבה יותר מאשר בכדורסל, הקרדיט הגדול ביותר שניתן לאנשים על הקווים הוא טקטי - ז׳וזה מוריניו (בהצלחותיו, פחות בהווה) ופפ גווארדיולה, אלה היו הרונאלדו והמסי של העשור האחרון בגזרת המאמנים, והשבחים שהרעיפה עליהם התקשורת נגעו לשיטה שהם מנחילים, החילופים המדויקים, ההתאמות הנכונות ליריבות.

האיש שכבר עשה את מה שהשניים הללו לא עשו, ואולי יוסיף להיסטוריה הזו עוד נדבך אדיר בשבת, הוא זינדין זידאן. הצרפתי שונה בתכלית משני "מאמני העל" ויותר מזכיר את קרלו אנצ׳לוטי, תחתיו שימש כעוזר בעונת הדסימה ב-2014. לא בכדי אמר עליו האיטלקי: "כשזידאן מדבר, השחקנים מקשיבים. זה הדבר הכי חשוב שיכול להיות למאמן, מערכת היחסים שלו עם השחקנים. לזידאן יש את כל מה שדרוש כדי להיות מנג׳ר פנטסטי - כריזמה, אישיות וניסיון".

בעוד מעמדו של אנצ׳לוטי כאיש של שחקנים ספג מהלומה קשה העונה בבאיירן, זידאן מראה בשנתיים האחרונות עקביות, רוגע ויציבות בצל כל הסערות, בסיר הלחץ הגדול ביותר בכדורגל העולמי. אלו מקומות בהם אין שני לו. משחקן על שפעולתו האחרונה הייתה אקט של טירוף וחוסר שליטה על הבמה הגדולה מכולן, את זידאן המאמן מגדיר השקט.

היו לו מספיק אתגרים לצלוח כדי שריאל מדריד תעשה את מה שאף קבוצה לא עשתה לפניה בצ׳מפיונס ליג. העונה הוא חווה את המשבר הגדול ביותר. אחרי דאבל היסטורי, ריאל מדריד פתחה את 2017/18 בצורה דומיננטית עם ניצחון כפול בקלאסיקו, אבל רצף של תוצאות רעות בליגה, בשיאן התבוסה 3:0 לברצלונה בדצמבר, הוציא את הבלאנקוס ממרוץ האליפות בשלב מוקדם והקולות להדיח את זידאן שאגו יותר חזק מאי פעם.

כנראה שפלורנטינו פרס לפחות שקל לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, להניף את הגרזן ולזעזע. אבל ייתכן שגם הנשיא הכוחני למד משהו ממקרי העבר, בעיקר מפיטוריו של אנצ׳לוטי. האיש שהוביל את ריאל בחזרה לטופ, לדסימה לה חיכו כל כך הרבה זמן.

אבל אולי חשוב מכך, המאמן הכי אהוב שעבד במדריד מאז ויסנטה דל בוסקה. קשה היה שלא להתרשם מהצורה בה השחקנים הבכירים, ביניהם סרחיו ראמוס ומרסלו, הצטרפו לאיטלקי על הפודיום במסיבת העיתונאים לאחר הגמר ב-2014, וכולם שרים ביחד את שיר האוהדים "איך לא אוהב אותך" (Como no te voy a querer).

מילים שבמקור מכוונות למועדון עצמו, אבל כמה שהן המחישו את היחס בין השחקנים לאנצ׳לוטי. שנה לאחר מכן, כמו עם דל בוסקה ורבים אחרים, פרס שוב החליט לחתוך והוסיף חטא על פשע כשהחליף אותו ברפא בניטס, איש שיכולותיו הטקטיות לא מבוטלות, אבל ברמה האנושית רחוק שנות אור מדמות האב שאנצ׳לוטי שימש. גם הצהרות התמיכה של רונאלדו וראמוס באחד משני המאמנים היחידים (בינתיים) שזכו בשלושה גביעי אלופות לא עזרו.

חצי שנה בלבד עברה, ואת מקומו של בניטס תפס זידאן, שבמהרה כבש את ליבם של השחקנים כמו קרלו. הוא ניווט משברים רבים - את הרטינות החוזרות ונשנות של איסקו הוא הצליח לצנן, את כריסטיאנו רונאלדו הוא שכנע לנוח כדי להגיע בשיאו לחודשים המכריעים, ואת הכאוס של פתיחת העונה הנוכחית לקח לחלוטין על עצמו, וסירב לצרף רכש בינואר. אפשר רק לדמיין אילו שחקנים מוריניו היה משליך מתחת לגלגלי האוטובוס בתקשורת, או אילו כוכבים פפ היה דורש להחתים כחיזוק לסגל, אם היו בנעליו של זידאן. אבל אלה פעולות שיוצרות את החיבור החזק כל כך בינו לבין חניכיו. זידאן הוא דוגמה לפער הסמנטי שיש בעברית ובשפות אחרות בין מאמן למנג׳ר.

זידאן כמובן יודע "לאמן" וקטונתי מלשבח את יכולותיו הטקטיות, אבל יותר מכך הוא מנהל יוצא מן הכלל. העיתונאי הספרדי הבכיר, גיים בלאגה, כתב עליו: "בעידן בו אופנתי למאמנים להתערב, לקבל את כל ההחלטות ולהטמיע בכל מחיר את הרעיונות שלהם באימונים ובמשחקים, את זידאן זה לא מעניין. אותו מעניין לנהל קבוצה של אנשים, לדעת איזה שחקן שנמצא בכושר טוב ולא לפחד להוציא את מי שלא". כשחקן שעבר הכל בקריירה, זידאן הוא בעיקר מאמן של שחקנים. לא קונטרול פריק שלעתים חונק את קבוצתו (מוריניו) או גאון שתמיד רוצה להראות שהוא האיש הכי חכם בחדר (פפ).

"הוא לא מקבל מספיק קרדיט", אמר עליו סטיב מקמנמן, "הוא ירש קבוצה בצרות, שלא מתפקדת. השחקנים לא היו מרוצים. והוא זכה בליגת האלופות פעמיים ברצף. אם פפ גווארדיולה היה עושה את זה, אנשים היו שרים מהגגות". את זידאן הקרדיט לא מעניין, דבר מרשים כשלעצמו בהתחשב בכך שלאורך קריירת המשחק שלו היה הסופרסטאר שהתקשורת כל כך אהבה לחגוג.

אבל עוד לפני הגמר השלישי ברציפות שלו, הצרפתי כבר מעלה שאלה מסקרנת שתצוף שוב ושוב ככל שקריירת האימון שלו תתקדם. האם בעוד 30 שנה נזכור אותו קודם כשחקן או כמאמן? היחידים שזכו לתהילה דומה הן על כר הדשא והן על הקווים הם פרנץ בקנבאוור ויוהאן קרויף, ואין עוררין על כך שהם זכורים קודם כל כמאסטרים על המגרש, גם אם ההולנדי חתום על הטמעת הסגנון המפואר שהגדיר את ברצלונה.

גם זידאן הוא עדיין קודם כל שחקן עבר היסטורי, אם כי הפער הולך ומצטמצם. הוא כבר השחקן-מאמן המצליח ביותר אי פעם. ב-2006, כשתלה את הנעליים אחרי אותה נגיחה במטראצי, ספק אם מישהו האמין שזו בכלל תהיה שאלה בעתיד. אבל לא מופרך שבעוד עשור או שניים, אולי אחרי ששוב יניף עם צרפת את גביע העולם, הוא יימנה בעשירייה הראשונה בכל הזמנים בשתי הקטגוריות. זכייה שלישית ברציפות בצ׳מפיונס בהחלט תקרב אותו לשם.

מייקל אואן, ששיחק עם זידאן בריאל מדריד, סיפר כי הוא מופתע מהצלחתו: "כשחקן הוא היה מתבודד. הוא היה בחור מקסים והיה מאוד קל לדבר איתו, אבל באופן כללי הייתה לו התנהגות כזו, שכשאחרים היו מתבדחים, הוא פשוט היה יושב וסופג את כל הסיטואציה. אז לא חשבתי שהוא יעשה את מה שמנג׳ר צריך לעשות ולהנהיג מהחזית".

אבל בעידן של מגה סטארים, האם המאמן צריך להוביל מהחזית? האם טיירון לו וסטיב קר צריכים להוביל, או ליצור את הסביבה האידיאלית לכך שלברון, דוראנט וקרי יביאו לידי ביטוי את הגדולה שלהם? במידה רבה הצלחתו של זידאן קוראת תיגר על תפקידו הקונבנציונלי של מאמן כדורגל. בתור אוהדים, יהיה זה רק חיובי לראות פחות רס״רים, טקטיקנים ומגלומנים על הקווים, ויותר מאמנים כמו זידאן, שיודעים איפה הפוקוס האמיתי צריך להיות.