לפני המשחק, ואני לא ממש יודע איך נוצרה התחושה הזו, הייתה בארץ הרגשה כאילו אפשר לעבור את האיטלקים. אני לא יודע לשים את האצבע איך ולמה זה קרה, אבל החלו דיבורים על הגנה רכה, על כך שהם לא יעמדו בלחץ ואפילו קולות על כך שנבחרת ישראל פייבוריטית צצו בכל מיני מקומות.
אבל כשהמשחק התחיל, הכל התבהר. האיטלקים באו, שיחקו חזק מהרגע הראשון, היו החלטיים וידעו מה הם עושים. הם הוציאו אותנו מהקצב, הורידו לנו את האחוזים מהשתיים ושלשות הן גם ככה לא הצד החזק שלנו. על פי השלב הראשון, קשה היה להאמין שהם יכולים לתת תצוגה הגנתית כזו, אך בדיעבד התברר שהם מסוגלים, ועוד איך. מגיעות לאיטלקים כל המחמאות על הדרך שבה הגיעו למשחק, הם ידעו לאן כספי הולך וחיכו לו שם, ונכונים הדברים גם לגבי אליהו – כשהיחיד שמצליח לפתח את המשחק הרגיל שלו הוא גל מקל.
מהצד שלנו, לא הצלחנו לגרום להם לאבד את הכדור ולא פיתחנו משחק ריצה, וכנראה שבמשחק עומד לנבחרת שלנו קשה. היינו חייבים לפתח משחק ריצה ומעבר, ולצורך כך להשתמש יותר בהגנה שבה מראים איזורית ועוברים לאישית – זו שעבדה לנו ברבע השני. בירידה למחצית, במינוס 10, עלו מחשבות על משחק הפתיחה מול רוסיה (אז חזרנו מ-39:29, הפעם היה 40:30), אבל בחצי השני הכל התפוצץ לנו בפנים, התפרקנו וזה לא מתאים לנבחרת שלנו.
קשה לנבחרת במשחק עומד. אדלשטיין (AFP)
היחיד שהציג את היכולת הרגילה שלו. מקל (AFP)
האיטלקים ידעו לאן הוא הולך. אליהו (AFP)
שוב הוכח, בדרך הכואבת, שבכדורסל של היום חייבים שלשות. ברגע שהאיום הזה קיים, גם אם לא באחוזים גבוהים (האיטלקים קלעו 11 מ-30), רק החשש כבר גורם להגנה לחשוב אחרת. לנו היו המון הרכבים בלי שלשות במהלך כל הטורניר, ולא סתם קלענו סביב ה-70 הנקודות למשחק. זה חלק עיקרי ומכריע שנצטרך לפתח ולהביא לנבחרת. האיום מבחוץ פותח את הצבע, משנה את המומנטומים, ונצטרך לתת את הדעת על כך לקראת הקמפיינים הבאים.
באופן כללי, הניצחון על רוסיה ומיד אחריו על פינלנד נתנו לנו המון ביטחון, את האליפות סיימנו ב-3:3, עם מקום בשמינית הגמר והוכחנו שיש לנו נבחרת טובה וראויה שמתאימה לעילית של היבשת. יש לנו שחקני NBA, וכאלה שיכולים לשחק שם - נבחרת עם לב ורוח – ורק חבל שמול איטליה לא ראינו זאת. ועדיין, למרות התבוסה, אני רואה עתיד ורוד לנבחרת.
הטריו המוביל, זה שהנבחרת נשענת עליו - מקל, כספי ואליהו – ימשיך להוביל, ואליהם יצטרפו כדיר, אוחיון, דוסון ובוגרי עתודה כמו עוז בלייזר, רפי מנקו ואחרים. בסך הכל, אני חושב שאפשר לצפות לעתיד טוב יותר, כי האנשים המרכזיים נשארים וימשיכו לסחוב את הנבחרת על הכתפיים.