ביום ראשון האחרון באצטדיון הי"א האשדודי התקיים ה"קלאסיקו" של ליגה ב' לעונת 2016/17, בו אירחה עירוני המקומית את אגודת ספורט נורדיה (או בשמה העממי בית"ר נורדיה ירושלים), למשחק העונה של מחוז דרום ב'. הדקה ה-64 הייתה רגע השיא של המועדון הקטן מבירת ישראל מאז הקמתו. אדם מזרחי כבש את שער הניצחון שנתן דחיפה אדירה לקראת שלבי העלייה לליגה א', כשנורדיה הגדילה את הפער מיריבותיה לשש נקודות.
אמש באצטדיון זוהר הרבה יותר, טדי, ובליגה שמתיימרת להיות מקצוענית יותר, אירחה האם הביולוגית והמתכחשת, בית"ר ירושלים, את היריבה המושבעת מהמגזר, בני סכנין, אותה לא ניצחה במגרש הביתי כבר שש שנים. באותו שבוע בו נורדיה נוסקת, כמה אירוני שאצל בית"ר המקורית נרשם עוד רגע שפל. רמזי ספורי כבש את שער הניצחון עבור מי-אם-לא האקס המיתולוגי, יוסי אבוקסיס, מה שגרם שוב לווריד הגזענות, שרק חיכה לדקירה קלה, להתפוצץ.
ובחזרה לנורדיה. המפעל המשגשג שבנו פליטי היציע המזרחי והמערבי שפקדו את טדי כאוהדי בית"ר ירושלים הולך ומתעצם, לפחות בקנה מידה של קבוצה המשחקת בליגה ב'. התקשורת מגישה לה את הבמה המרכזית על מגש של כסף ומקימי הקבוצה פורסים את משנתם ומייחצ"נים את הקבוצה שמתיימרת להחליף ביום מן הימים את בית"ר ירושלים. הקהל גדל והופך ססגוני יותר עם הזמן וערכי המועדון, בשילוב עם שמירת המסורת והרוח הבית"רית בטקסי הוקרה ומשחקי ראווה, שובים את ליבם של לא מעט אוהדי בית"ר אדוקים שמוצאים עצמם פוזלים לכיוון מה שהגדירו בתחילת הדרך כ"מוטציה".
אין ספק שנורדיה אומנם נולדה בצלמה ודמותה של בית"ר ירושלים ואף מתבססת על עברה המפואר ומתרפקת על זכרונותיה, אך היא האנטיתזה המוחלטת לכל המתרחש במועדון הפאר הירושלמי, בעיקר בגזרת הקהל. בכל משחק מאז פרשת הצ'צ'נים הידועה לשמצה, אוהדי בית"ר מקבלים את פני השחקנים בשירת "הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה", שיר שהחל כציני להקנטת התקשורת הפך למחלה ממאירה. מה השחקנים אומרים על כך? בטוח שהרבה יותר מדרבן ונותן מוטיבציה לשחקני הקבוצה לשמוע שירי עידוד בעת העלייה למגרש.
נורדיה. יש אלטרנטיבה (אורן בן חקון)
אבוקסיס. גרם לווריד הגזענות להתפוצץ (דני מרון)
כשהכדור של ספורי נחת בין חיבורי הקורות של בוריס קליימן, התוצאה הייתה צפויה. ככה זה שמגיעים 7,000 צופים במקרה הטוב, כשמתוכם אולי כמחצית אוהב יותר את בית"ר מאשר שונא ערבים והגיע להשתתף ב"מפגן הכח והשנאה". האג'נדה הגזענית שמנהיג ארגון לה פמיליה מושרשת היטב בדור העתיד הבית"רי (זאב ז'בוטינסקי מתהפך בקברו) ומוחקת כל חלקה טובה שנשארה באצטדיון טדי בכלל, וביציע המזרחי בפרט, ובעיקר את האהבה לכדורגל, האהבה לסמל המנורה.
אוהדים שטיפסו על הגדרות בימק"א והביאו את ילדיהם לטדי כבר שנים לא פוקדים את מה שהיה נקרא עד העבר הלא רחוק "האצטדיון הביתי בארץ". ברוח המיינסטרים הימני רדיקלי, כל אדם, בעיקר בני נוער המחשיבים את עצמם ככוחניים, אלימים וגזענים, מתחברים ישר לקבוצה הצהובה-שחורה-טהורה. אם בעבר תנועת הליכוד ריחפה מעל סמל המנורה, היום אלו בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר, ברוך מרזל ושות'.
זה היה די צפוי. הקללות, הנהמות. אוהדי בית"ר מתעסקים יותר בלהשמיץ את הנביא מוחמד מאשר לדחוף את קבוצתם לניצחון. בית"ר מפסידה לסכנין ומנצלת את הקצאת הרדיוס השנתית, ואף חורגת, וחוזר חלילה. יש שיגידו שזה בכדי לפגוע לטביב בכיס. ומה עם הורדת הנקודות? והרדיוסים? גם אם כן, מדוע ההנהלה לא מטפלת בנושא הזה מהשורש? זה הדור שהיינו רוצים שיגדל ביציעים? שיתנהג כך? שיתחבר לאווירת הנכאים ששוררת במשחקים נפיצים מהסוג הזה? או בכלל? ונניח שפגעתם לטביב בכיס והוא החליט שהוא עוזב את המועדון. מי ירצה להחזיק במועדון המתפאר בגזענות? באלימות? אז ניחשתם נכון, אין קופצים.
הקהל הבית"רי רוטן על טביב והתנהלותו וגם על רן בן שמעון לא פוסח, רק כדאי שקודם כל, ולפני הכל, יסתכל טוב טוב על עצמו. טביב ובן שמעון ביום מן הימים יעזבו, הקהל הוא זה שישאר. זה הקהל שהייתם רוצים? לאווירה כזו להביא את הילדים? לא סתם הוזכרה א.ס נורדיה בראשית הטור. בריחת האוהדים מאזור ירושלים והסביבה בתוספת הזדהות שחקני העבר עם הקבוצה הטרייה והבתולית שהוקמה רק לפני כשלוש שנים, עוד תגרום ביום מן הימים להחלפת משמרות בעיר הקודש. אם לא במוקדם, אז במאוחר.
טביב. מי יקפוץ על בית"ר עכשיו? (דני מרון)
האוהדים השפויים צריכים לקחת את עצמם בידיים (דני מרון)
הסלידה שהקהל הבית"רי הצליח לפתח בקרב מאות אלפי חובבי הענף כלפיו, אפילו בקרב אוהדי בית"ר מבית, הפכה אותו מ"הקבוצה של המדינה" ל"קבוצה הגזענית של המדינה". מובדלת, שונה, לא רצויה ומאוסה. ממש כמו ההיא שהם כל כך מבקשים להבדל ממנה, הפועל תל אביב. לכולנו יש דעות פוליטיות, תשאירו אותן בבית. אין כל צורך להגיע למשחק כדורגל בכדי ליצור "סימפוניית גזענות". אם בעבר שירי השנאה בטדי היו אחרי פיגועים גדולים או אסונות על רקע לאומני או פוליטי, היום זה כבר חלק מרפרטואר השירים הירושלמי-אסלי, כולל פתיח והדרן.
הפתרון נמצא אצל כל אחד ואחד בקהל הירושלמי. לא מעט קולות נשמעים ככאלו שמאסו בהתנהגות הקלוקלת והלא מייצגת. הרוב השפוי והדומם של בית"ר מכיל בתוכם מיקרו-תאים, שבתוכם גם אלפי יושבי היציע המזרחי, וגם כאלה שאף נטשו לא.ס נורדיה. מכל קצוות הקשת הבית"רית. השאננות של האוהדים האמיתיים של בית"ר, זו שאופי הקבוצה חומק מידיהם ומחליף את צבעי האור לצבעי החושך, עוד תהרוג את המועדון. הרי אלי טביב הוא לא רוויזיוניסט שלקח את בית"ר מכיוון שאכפת לו משימור העבר ויצירת העתיד עם ביטחון כלכלי ויציבות ניהולית. הוא חושב כלכלית גרידא. האוהדים עצמם חייבים לקחת אחריות. הם היו לפניו ויישארו גם אחריו.
ואי אפשר בלי מילה על החיבור, או האין-חיבור של רן בן שמעון לאוהדי בית"ר ולמערכת בכללותה. בן שמעון אדם דעתן, מאמן מקצוען, אבל בעיקר שחצן ורברבן. במסיבות העיתונאים, מידי כמה משפטים, מתגנב לו החיוך המתרברב הזה של "אני יודע הכל, רק תנו לי עוד זמן", או המשפטים הקבועים אחרי עוד איבוד נקודות קריטי "יש לי קבוצה טובה, אנחנו נשתפר". בבית ספרם של אוהדי בית"ר ירושלים זה לא עובד, ואפילו מתסיס. את פריחת הזעם כבר ראינו לפני מספר שבועות, אמש קיבלנו את הגושפנקא. במוקדם או במאוחר רן בן שמעון ילך הביתה, ובשביל שקט תעשייתי ולקיחת אחריות, עדיף מוקדם ככל האפשר. הזמן קצר והמלאכה מרובה.
בן שמעון. במוקדם ובמאוחר, הוא יילך (דני מרון)