תמימות היא דבר טהור, זה מתן אמון בצורה עיוורת בצדקת הדרך. ואכן, סלובודן דראפיץ', גונן על שחקניו בסיום משחקם מול האלופה הפיקחית, הבוגרת והיעילה, שהסתיים ב-1:5 מהדהד. מאמן הצהובים גונן על סגנון המשחק של קבוצתו, ובצדק גמור. אבל בתוך תוכו, גם דראפיץ' יודע שזהו תום עידן התמימות בנתניה.
אם הקבוצה מהשרון רוצה לעשות את קפיצת המדרגה למאבק על תארים בעונה הבאה, היא תהיה חייבת להגיע לרגעים, כמו המשחק מול ב"ש, עם יותר תחכום, פיקחות ובגרות. תמימות זה להחזיק בכדור ב-57% מהזמן, אבל לתת לבאר שבע לצאת להתקפות מעבר קטלניות. תמימות זה לשחק עם קו הגנה גבוה (על נבדל) כאשר שחקני היריבה (האלופה, להזכירכם) לא נמצאים תחת לחץ. תמימות זה לשחק על נבדל כאשר התיאום בין שחקני ההגנה (ובפרט המגנים) אינו מושלם. תמימות זה לתת לכחלון להתמודד במצ' אפים של אחד על אחד מול וואקמה ולצפות שינצח.
כמה אהבתי ואני עדיין אוהב את הסגנון של מכבי נתניה הטובה, וצודק סלובו. זה סגנון שטוב לכדורגל שלנו, אבל זהו סלובו, הגיע הזמן לקפיצת המדרגה. שמור על הסגנון הכל כך מיוחד הזה, אבל וכשהקבוצה מגיעה לרגעי ההכרעה, בפלייאוף או בגביע המדינה, זה הזמן לתבל את המשחק גם בפיקחות ובבגרות. אין לי ספק שאם תעשה זאת, נתניה תבצע את קפיצת המדרגה בעונה הבאה.
אוי הנאיביות (אלן שיבר)
ומנגד, האלופה הפועל ב"ש היא בדיוק ההפך מתמימות. קבוצה שמשלבת פיקחות ובגרות, שהגיעה על הגחון למשחקי הפלייאוף, אבל ידעה היטב שברגע שתעשה היסטוריה ותניף את הצלחת בפעם השלישית ברציפות, איש לא יזכור לדוגמה כמה זמן היא החזיקה בכדור בניצחונות על בית"ר (38%), על מכבי ת"א (37%) וגם לא כמה היא החזיקה בכדור מול נתניה (43%), קבוצה שהקלף החזק שלה זה התקפות מעבר דרך ערן לוי, דיא סבע והחלוץ הנוסף (רמזי ספורי). זוהי בדיוק פיקחות. באר שבע אפשרה לנתניה לשלוט, בזמן שהיא זו שיצרה את את התקפות המעבר הקטלניות דרך וואקמה, שהר, מליקסון והצטרפות חכמה של ממן.
קבוצה שסגנון המשחק שלה הוא לשלוט בכדור וללחוץ גבוה, יודעת בפיקחות לשנות להגנה איזורית צפופה ויציאה להתקפות מעבר מהירות. הגמישות הזו שמתובלת בכל כך הרבה פיקחות, בגרות ואופי, יובילו את באר שבע לעשות היסטוריה, ובצדק.
בתחבולות תעשה לך מלחמה (אלן שיבר)
למשחק בין הפועל חיפה לבית"ר ירושלים יצאו שתי קבוצות שעדיין נלחמות בצמצום הפערים מהאלופה הפועל ב"ש וכהכנה לגמר גביע המדינה. בסופו, אין ספק שבית"ר י-ם עברה משוכה קשה בדרך לצמצום הפער מב"ש לארבע נקודות. שתי הקבוצות האלה הן היחידות שנותרו במאבק על התואר, כשהפועל חיפה מנגד תתמקד ב-9 במאי, בגמר גביע המדינה, ותרצה להציג במשחק הזה את היכולת מול ב"ש בשבוע שעבר ומהמחצית השנייה מהמשחק אתמול.
איזו עונה נפלאה יש לבית"ר. הקבוצה הכשרונית והמגוונת הזאת, עברה אתמול משוכה קשה מאוד במשחק שלווה בהרבה דפיקות לב. דפיקות לב שנבעו בשל חילוף אומלל בדקה ה-61, אז יצא קלאודמיר פריירה. בית"ר איבדה את השליטה במרכז השדה, מה שאפיין אותה במחצית הראשונה. היא נתנה לחיפה ליזום, נאלצה להסתגר ולשמור בחירוף על השער הכל כך יקר של חן עזרא. אם אמרתי לשמור בחירוף, הסמן הימני לכך הוא טל כחילה. שחקן שעשה שדרוג משמעותי ביכולת המשחק שלו, יציב, שחקן שיקריב את גופו למען הקבוצה, מנע בראשו שער בטוח בפעולת הקרבה על קו השער. היכולת של כחילה וסירושטיין גורמת לכל הפרשנים להפסיק להגיד שלבית"ר אין בלמים.
כאחרון חביב אני רוצה לציין הוא חן עזרא שבשני המשחקים האחרונים נמצא שם לטובת בית"ר והופך להיות האיש של הקבוצה. אתמול הוא כבש שער של גיוון. עזרא מוכיח שהוא התבגר ושדרג את משחקו, שהפך להיות הרבה יותר מגוון. אם בית"ר חזרה עם שלוש הנקודת הביתה לאחר מחצית שנייה חלשה, זה מראה על אמונה, מראה על אופי ובעיקר זה מייצר אמירה: אנחנו האחרונים לוותר על הצלחת.
למרות החריקות, בית"ר חזרה עם שלוש נקודות (אלן שיבר)