אנשים לא יודעים להעריך את מה שיש להם, עד שאין להם אותו יותר. כאלה אנחנו. לוקחים הכל כמובן מאליו. ואם תרצו, אנחנו מעריכים דברים (וגם אנשים) הרבה יותר כשהם חסרים. עבודה, חברים ולצערי אפילו את המדינה. בהסתמך על זה, הפך המשפט לדרך חיים של רבים. מאין מבחן לנחיצות של דברים. ובמילים פשוטות: אם אתה רוצה לדעת כמה אתה אוהב או צריך משהו, תן לו ללכת. אח"כ תעריך אותו יותר. או שלא.
בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, היה משחק אלוף האלופים חלק מהנוף של הכדורגל הישראלי. הקבוצות הישראליות לא שיחקו במפעלים האירופים, גביע הטוטו היה בגדר חלום רחוק והמפגש בין האלופה למחזיקת הגביע היה הפיק שנתן את האות. האות לפתיחת העונה. ומה טוב יותר מלהעניק תואר על ההתחלה.
נכון, זה לא היה התואר הכי חשוב בעולם, אבל היתה ציפייה, היה מתח, היתה אמירה. אומנם רק משחק אחד, אבל כזה שלימד אותך מי טרח בקיץ. ידעת אם תהיה המשכיות בשני המועדונים. כן, סוג של הצהרת כוונות. אלא שאז, באמצע שנות ה-80 החל מפעל גביע הטוטו והדברים החלו להשתנות.
שחקני ב"ש מניפים את הגביע. נותר רק השם (אלן שיבר)
בתחילת שנות ה-90 הצטרפו לחגיגה גם המפעלים האירופים ואלוף האלופים איבד מקסמו. הוא כבר לא היה רלוונטי כבעבר. המציאות החדשה הביאה את ההתאחדות לוותר על המעמד ומ-1990, במשך 25 שנים, לא היה מפעל כזה בארץ. לא היה, ולמען האמת, מעבר לפן הנוסטלגי הוא גם לא היה חסר לאף אחד. כמעט.
משחק אלוף האלופים אומנם לא עמד במבחן הנחיצות, אבל לפני כשלוש שנים מישהו בהתאחדות בכל זאת נתקף געגוע והחליט לחדש אותו. אולי אלה המשחקים בין ריאל לברצלונה שעשו לו חשק ואולי אלה זיכרונות הילדות, בשורה התחתונה הוא החליט להחזיר עטרה ליושנה, רק שכח שחלפו 25 שנה ולא עשה שום התאמות בין המפעל הנוסטלגי ההוא לתקופה הנוכחית.
משחק אלוף האלופים הוא סוג של הכלאה. מצד אחד, הוא מושתת על העונה שחלפה, מצד שני, הוא פותח את העונה החדשה. לא בשר, לא חלב. וככזה, קשה להתייחס אליו ברצינות יתרה. כדי שלא יוותרו על המעמד הזה שוב, ומהר מאוד, בהתאחדות חייבים לפצח את הפורמט עד הסוף.
שחקני הפועל חיפה. בוכים על זמן המנוחה (יוסי שקל)
על פניו, מפגש בין שתי "הטובות" בישראל, אחרי פגרה ארוכה וגעגוע לכדור, אמור להיות חוויה עצומה עבור אוהד הכדורגל הממוצע. משחק שאמור לייצר פיק כבר בהתחלה, אבל בפועל למעט השם המפוצץ, המשחק ריק מתוכן, אז איך נתרגש? כל כך ריק שבשתי הקבוצות שיתמודדו על התואר, עסוקים בהכל חוץ מהמשחק עצמו.
בהפועל חיפה בוכים על זמן המנוחה בין המשחק במפעל האירופי לבין המשחק מול האלופה, כשלמען האמת הגומלין מול האיסלנדים חשוב להם הרבה יותר. בהפועל באר שבע עסוקים בלנסות לאחות את השברים אחרי המשחק בזגרב ולתקן את התדמית שנפגעה אחרי פרשת חיימוב.
אם רק היו קובעים אותו בתאריך אחר, נאמר שבוע לפני פתיחת העונה. אם רק היו מתחשבים בלו"ז של הקבוצות ולא הופכים אותו למטרד. אם רק היו יוצקים לו תוכן, למשל אם שתי הקבוצות יגיעו בסוף העונה לשוויון נקודות, תוצאת המשחק הזה תקבע מי תזכה בבכורה (או כל רעיון אחר). אם רק היו מצ'פרים משמעותית את הקבוצה שזוכה בו, עם איזה מענק כספי שמן שיממן לה שחקן בכיר נוסף לסגל. בקיצור, אם רק בהתאחדות או במנהלת היו מתייחסים אליו ברצינות, סביר להניח שגם בשני הצדדים, ואפילו אוהדי הכדורגל, היו לוקחים את המפעל ברצינות. כי כמו שזה נראה, לא נעריך אותו גם כשהוא יפסק בפעם הבא
הדבר האחרון בראש שלהם הוא "אלוף האלופים"