את הכינוי שלו, "נושא המים", דידייה דשאן חייב לנמסיס אריק קאנטונה. בימים בהם ראובן עטר ניצח את צרפת בפארק דה פראנס, השניים הללו חלקו מקום בהרכב של נבחרת צרפת ולא ממש הסתדרו, מה שהוביל את קינג אריק לקבוע כי תפקידו של הקשר האחורי הקשוח, שצמח בנאנט, פרץ במארסיי והפך לאחד המנהיגים של יובנטוס, הוא "רק להרוויח את הכדור ומיד להעביר אותו אלינו, השחקנים המוכשרים יותר".
קצת מעליב, אין ספק. אבל לזכותו של דשאן, הוא תמיד ידע מה הוא כן, ובעיקר מה הוא לא. ובזכות הידע הזה, שאפשר לו לזכות בשלל דברים בימיו כשחקן, הוא ניצב כעת בפני האפשרות להצטרף למריו זגאלו ופרנץ בקנבאואר בתור האדם השלישי בלבד בהיסטוריה שמניף את גביע העולם הן כשחקן והן כמאמן (רודי פלר זכה כשחקן והפסיד בגמר 2002 כמאמן). ולחשוב שלפני שבועיים הוא עלול היה להיות מפוטר בכלל.
דשאן עשה דרך ראויה מאוד עד לתפקיד מאמן נבחרת צרפת. בג'וב הראשון שלו, הוא לקח את מונאקו הסנסציונית תוך שלוש שנים להופעה בגמר ליגת האלופות. בג'וב השני, הגיע לעונה אחת ביובנטוס המפורקת פוסט-קאלצ'יופולי והעלה אותה בקלות בחזרה לליגה הראשונה. התפקיד השלישי היה במארסיי וכלל אליפות נהדרת. למרות כל אלה, דשאן לרגע לא הפך לקונצנזוס מאז ירש את הנבחרת ב-2012 מחברו לזכייה ההיא, לורן בלאן.
בלאן השאיר אחריו נבחרת בינונית להחריד, כזו שבקושי רב עלתה לרבע גמר היורו והודחה שם בקלות מול ספרד, מי ששלטה אז בעולם הכדורגל. באותו משחק בדונבאס ארינה, כנראה שאף אחד לא דמיין שתוך שש שנים הספרדים יחזרו לבינוניות מעליבה ואילו צרפת תהיה הנבחרת הטובה בעולם, עם הופעה שנייה ברציפות בגמר של מפעל גדול.
ההתחלה תחת דשאן לא הייתה מבטיחה. מקום שני במוקדמות מונדיאל 2014 ונס בפלייאוף, אחרי שהטריקולור הפכו הפסד 2:0 באוקראינה עם ניצחון 0:3 בגומלין. ההמשך לעומת את, כבר נראה הרבה יותר חיובי. דור הזהב של צרפת, כזה שהפך את הנבחרת הנוכחית לאחת העמוקות בתולדות הענף כנראה, החל לפרוץ. במונדיאל בברזיל, פול פוגבה הוכתר לשחקן הצעיר המצטיין של הטורניר וצרפת נעצרה ברבע הגמר מול האלופה שבדרך גרמניה. למרות ההדחה המאכזבת, האופטימיות חגגה לקראת היורו הביתי ודשאן היה אז בטיפוס.
גם היורו התנהל בהצלחה, עם מסע לא מבריק מדי, אבל שקט ומרשים עד לגמר. שם, לצערו של דשאן, הכל התנפץ עם שער הניצחון המפתיע של אדר בהארכה. החלום לזכות בתואר שני לעיני הקהל הביתי, כמו ההוא שהניף בעצמו ב-1998, נמוג ועמו גם האידיליה.
פתאום, דשאן החל לחטוף ביקורות על כדורגל הגנתי מדי, מבוקר מדי, משעמם מדי. כזה שלא מנצל נכון את הכישרונות בהתקפה ולא מסוגל לפתור את הבעיות עם סמיר נאסרי וקארים בנזמה, שניים שכבר מזמן מחוץ ללופ. פתאום, אחרי שהסתבך במוקדמות המונדיאל ואחרי שהנבחרת לא ממש הרשימה בשלב הבתים עם ניצחונות דחוקים על אוסטרליה ופרו ותיקו מזעזע מול דנמרק (ה-0:0 היחיד בטורניר), דשאן הגיע לשמינית הגמר מול ארגנטינה כשבצרפת מדברים על כך שהדחה מהטורניר תוביל גם להדחה מהתפקיד.
"איכשהו, הנבחרת נראתה פחות טובה מסך חלקיה בשלב הבתים ובצרפת תוהים עכשיו האם לדשאן יש את היכולות להוביל את הטריקולור לתהילה", כתב טום קולומוס ב"סטנדרד" האנגלי. "ההחלטות הטקטיות של המאמן מעלות שאלות. כל הכישרון שיש לו בהתקפה לא פותר את הבעיות", נכתב ב"AP". "אחרי הפתיחה המהוססת לטורניר, דשאן נמצא תתחת לחץ גדול מאי פעם", הוסיף ג'רמי ווילסון ב"טלגרף". "למרות הניצחון על אוסטרליה, דשאן נמצא במבחן", הכריז אדם בייט מ"סקיי ספורטס" כבר אחרי המשחק הראשון בטורניר. המאמן לא קיבל שנייה אחת של חסד במונדיאל הזה.
החרב כבר הונפה, אז בשלב זה, אולי קצת בלית ברירה, דשאן פשוט עשה את מה שעשה כשחקן. הוא הרגיע את העסק, השתלט על המשחק, ומשם והלאה נתן את המושכות לשחקני ההתקפה המוכשרים כדי להכריע. היכולת של דשאן להתגמש ולהתאים את עצמו לסיטואציה עזרה לו כל הקריירה. גם כדי להיות שם בזכיות ב-1998 ו-2000, הרבה אחרי שקאנטונה עצמו כבר לא היה בסביבה וגם כמאמן במונאקו הצנועה, ביובה השבורה או במארסיי הלחוצה. עכשיו, היא הופיעה גם ברגע הכי מכריע שלו: בשלב הנוקאאוט של המונדיאל, כאשר הנבחרת תחת הדרכתו אמורה ללכת הפעם כל הדרך אל התואר. עשרים ומשהו שנים אחרי, הדברים של קאנטונה שוב נראו כל כך הגיוניים ונכונים.
ארבע נבחרות הגיעו לחצי גמר הטורניר הזה. בשלב הבתים, צרפת כבשה 3 שערים ב-3 משחקים. קרואטיה, יריבתה בגמר, כבשה 7 שערים, אנגליה מצאה את הרשת 8 פעמים ובלגיה לא פחות מ-9. אלא שאז הנוקאאוט יצא לדרך והכל התהפך בזכות הבחירה של דשאן לשנות סגנון ולשחק כדורגל הרבה יותר מהיר, התקפי ותכליתי (זאת למרות שהחלוץ שלו, אוליבייה ז'ירו, לא כבש כל הטורניר).
בשלושת משחקי הנוקאאוט, צרפת כבשה 7 שערים. לעומתה, קרואטיה מצאה את הרשת 5 פעמים (למרות ששיחקה 90 דקות יותר), אנגליה כבשה 4 שערים (למרות ששיחקה 60 דקות יותר) ובלגיה הבקיעה 5 פעמים. חצי השעה הראשונה של המחצית הראשונה ושל המחצית השנייה מול ארגנטינה העידו על המגמה וצרפת, עם קצת יותר ריכוז, הייתה יכולה להוביל 0:3 אחרי 20 דקות בערך מול האלביסלסטה. הכישרון ההתקפי מתפרץ, שלושה שחקני הגנה תרמו אף הם שערים בנוקאאוט וצרפת נראית לפתע בלתי ניתנת לעצירה. בתוספת הניסיון מההפסד בגמר של 2016, מעטים מאוד הם אלה שלא מהמרים עליה כזוכה הפעם.
הניסיון המר מהטורניר לפני שנתיים הוא עוד משהו שדשאן למד לאורך הקריירה איך לנצל בצורה הטובה ביותר. כשהיה נער, עזב את הכדורגל לחצי שנה אחרי שאחיו הבכור מת בתאונת מטוס. כאשר חזר, החל להשתמש בכאב ולאחר מכן בכאבים פחות הרי גורל, ספורטיביים, כמוטיבציה: "תמיד שנאתי להפסיד, אבל למדתי לקבל את זה כדי שבהמשך יגיעו גם הניצחונות הגדולים. זה מה שאני מעביר לשחקנים שלי", אמר במונדיאל הקודם.
הזכייה של 98' נולדה רבות מהכישלון העצום של דור הזהב הקודם (קאנטונה, ז'ינולה והחבר'ה) במוקדמות של 94' ומהפספוס של 96', אז צרפת הפסידה בפנדלים בחצי הגמר מול צ'כיה הצנועה, משחק אותו הקפטן הפצוע דשאן נאלץ להחמיץ.
ההצלחה של המונדיאל הנוכחי ובעיקר היכולת להתעלות במאני טיים ולעבור בנוקאאוט, בצורה מרשימה, שלוש נבחרות חזקות כל כך כמו ארגנטינה, אורוגוואי ובלגיה (רק תראו כמה קרואטיה התקשתה מול שלוש נבחרות חלשות משמעותית), נולדה מכאב ההדחה במונדיאל הקודם (נגיחה של מאטס הומלס העיפה אז את הטריקולור. נגיחה של הבלם שלהם, סמואל אומטיטי, סידרה הפעם את המקום בגמר) והפאשלה של גמר 2016. הפעם, כך מקווה דשאן וכך מקווים מיליוני צרפתים, הנבחרת תדע להגיע גם לגמר חדה מספיק.
"20 שנות האודיסאה המשוגעת של דשאן", נכתב ב"לה פיגארו" לקראת המשחק, "המאמן היה חלק מכל רגעי המפתח של הנבחרת מאז הזכייה ב-1998 ועד היום". הניסיון בהחלט עושה את שלו וצרפת הולכת ומשתפרת ככל שהמונדיאל מתקדם, וגם לא מתישה את עצמה ולא מוציאה יותר אנרגיות מהנחוץ בדרך לכל ניצחון.
דשאן הכניע בצורה מרשימה מאוד שלושה מאמנים איכותיים בשלושת שלבי הנוקאאוט עד כה, חורחה סמפאולי (שלמרות הבעיות שלו עם ארגנטינה, אין ספק לגבי איכותו), אוסקר טבארס האורוגוואי ורוברטו מרטינס, שבלגיה הכל כך מוכשרת שלו לא מצאה שום פירצה כמעט מול האריות של צרפת במרכז השדה ובמרכז ההגנה.
על הנייר, המשחק הקרוב של צרפת אמור להיות הקל ביותר מבין משחקי הנוקאאוט שלה במונדיאל הזה. קרואטיה, למרות מודריץ' וראקיטיץ' המדהימים ולמרות האופי הבלתי מתפשר, פחות איכותית מבלגיה, פחות נושכת מאורוגוואי ופחות ליאו מסי מארגנטינה. היא גם מותשת אחרי שלוש הארכות בדרך לגמר. יחד עם זאת, כמו שגילו בצרפת לצערם לפני שנתיים, לגמר של טורניר גדול יש חיים משלו.
השאלה הגדולה היא האם דשאן יבהל מהמעמד ומהעובדה שהנבחרת שלו שוב מגיעה כפייבוריטית לזכייה, מה שיגרום לו לחזור לכדורגל המבוקר מדי של השנתיים האחרונות-עד סוף שלב הבתים, או שהוא יאמץ פעם נוספת באהבה את תפקיד "נושא המים" ויסמוך על דור הזהב הנוכחי שיידע, כמוהו, להשתמש בניסיון העבר הכואב, ולהביא הפעם את התואר.