$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

נגד הרוח: האתגר הגדול של גמר המונדיאל

גמרי המונדיאל של העידן המודרני נוטים להיות צפויים ומשעממים. העולם כבר שכח מתי בפעם האחרונה הגיעו שתי נבחרות למעמד השיא וניפקו כדורגל התקפי, משובח ומפתיע. על צרפת וקרואטיה, עמוסות הכישרון, לבוז לרוח התקופה ולהוכיח שאפשר לנצח אחרת

דני פורת
דני פורת  14.07.18 - 21:06

תגיות: מונדיאל 2018

96,924 הצופים שהגיעו ב-30 ביולי 1966 לאצטדיון וומבלי, לא ישכחו לעולם את אשר ראו עיניהם. חלקם, יש לשער, לקחו את הזיכרונות המדהימים לקבר. ביום הגדול ההוא, אנגליה גברה 2:4 על מערב גרמניה לאחר הארכה וזכתה במונדיאל הראשון והאחרון שלה עד עצם היום הזה. כל העדים מסכימים: זו הייתה קלאסיקה במיטבה שהפכה לפיסת היסטוריה.

במפגש הגמר בלונדון היו את כל המרכיבים לסיפור מהאגדות: שתי מעצמות הנפגשות 21 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, לאחת היה גיבור מקומי בשם ג'ף הרסט שכבש שלושער, לאחרת היה את וולפגנג וובר שהשווה בדקה ה-90 ושלח את המשחק להארכה, ולקינוח: שער מעורר מחלוקת שידובר עליו רבות גם 52 שנים אחרי. מובן שאין שום קשר בין המשחק ההוא ב-1966 למה שאנחנו עתידים לראות בגמר 2018, ולא רק בגלל שקשה למצוא מהארכיון תיעוד של יריבות היסטורית בין צרפת לקרואטיה על המגרש או בזירה הפוליטית.

בגמר 1966 בלט לעין נתון אחד שמסמל יותר מכל את רוח התקופה: שתי הנבחרות בעטו יחד 77 פעמים לעבר השער ב-120 דקות. אלא שהעולם שהכרנו בשחור לבן השתנה ללא הכר בעידן הצבע וה-VAR. רק כדי לסבר את האוזן: בגמר המונדיאל הקודם במראקנה, שבו גרמניה גברה 0:1 על ארגנטינה בהארכה, נבעטו 17 בעיטות לשער של מנואל נוייר וסרחיו רומרו יחד (!). הנבחרת הדרום אמריקאית אפילו לא טרחה לפגוש את מסגרת השער בדרך להפסד הכואב והמעט אכזרי.

התצוגה הבינונית ב-2014 משקפת את רוח המונדיאלים של העת האחרונה: משחקי גמר מעייפים, נטולי מעוף וברק. היצירתיות הולכת לאיבוד כאשר גביע העולם מונח על הדוכן והמדליות מסודרות בטורים ומתחננות שמישהו כבר יענוד אותן. כל אוהד כדורגל מכיר את התסריט הזה שבו הפחד מהפסד הולך וגובר ובגמר המונדיאל הוא מורגש בכל תנועה ופעולה של השחקנים. "הדקות שאחרי השער של גצה היו הארוכות ביותר בחיי. זה הרגיש לי כמו נצח", הטיב לתאר זאת פיליפ לאם שהניף את הגביע הרביעי עבור גרמניה.

צריך לומר את האמת: אירוע השיא של המשחק היפה בעולם הופך לעיתים קרובות ל-90 דקות או יותר של פיהוק אחד מתמשך. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה חזיתם בגמר מונדיאל שבו הובקע שער שדה (לא ממצב נייח או פנדל) בתוך 90 הדקות? ננסה לעזור לכם: היה זה רונאלדו הברזילאי שהשלים צמד מול אוליבר קאן והעניק לברזיל את הגביע ב-2002. חזרו אחורה לשבעת המונדיאלים האחרונים וזכרו כי היה רק גמר אחד, רע ודל כשלעצמו, שהסתיים עם שער אחד לפחות משני צדי המגרש. איטליה גברה על צרפת בפנדלים וכל מה שנזכור מהערב המוזר בברלין הוא את הנגיחה ההיא של זינדין זידאן במרקו מטראצי.

הוותיקים וברי המזל שראו את ה-2:3 של ארגנטינה על מערב גרמניה במקסיקו 1986, יכולים להעיד שזו היתה הקלאסיקה האחרונה בתולדות הגמרים. בהקשר הזה, אפשר לציין גם לטובה את 1998, אז צרפת זכתה בתואר האחרון שלה אחרי שפירקה 0:3 את ברזיל בגמר שנערך במעמד צד אחד בלבד. סביר להניח, שאלמלא האנרגיות האדירות מהקהל המקומי (וכנראה גם ההתפרקות הפיזית והמנטלית של רונאלדו), הטריקולור לא היו מתפוצצים על מי שאז נחשבה לפייבוריטית לזכות במונדיאל. יתר הגמרים בשנים הללו היו כאמור סיוט מתמשך, לפחות לצופה הנייטרלי.

ובחזרה להווה. רוסיה 2018 לימדה אותנו לא מעט וניפצה על הדרך מיתוסים שנצרבו בתודעה שלנו עד ערב הטורניר - כמו למשל שגרמניה תמיד עוברת את שלב הבתים. רמת הנבחרות הייתה בסך הכל משביעת רצון ואפילו שלב הנוקאאוט היה הרבה יותר פורה ממה שניתן היה לצפות (2.78 שערים למשחק - יותר מהממוצע בשלב הבתים) וזוהי תעודת כבוד. ולמרות זאת, צרפת (בעיקר בשלב הבתים) וקרואטיה (בעיקר בשלב הנוקאאוט) שהגיעו בצדק גמור לגמר המונדיאל משקפות את התחושה שניתן היה לקבל מהן כדורגל טוב יותר.

אלא שבעידן הנוכחי, בשביל לזכות במונדיאל לא צריך יותר ממשחק אחד מכונן (קרואטיה שהביסה 0:3 את ארגנטינה בשלב הבתים וצרפת שגברה על 3:4 על אותה נבחרת בשמינית). בשאר הזמן דאגו השתיים לעשות את המינימום הנדרש כדי לנצח. במקרה של קרואטיה המשתנה של המזל היה גדול יותר - משום שעברה פעמיים יריבות נחותות (דנמרק ורוסיה) אחרי דו קרב פנדלים. אצל צרפת זה היה הרבה פחות דרמטי ושקול - נעילת השער מול אורוגוואי ומול כוכבי בלגיה והכרעת המשחק ממצבים נייחים.

למרות הכישרון הטמון בשתי הפיינליסטיות, קשה מאוד לצפות מהן 'להתפוצץ' ביום ראשון בלוז'ניקי. קרואטיה תקבל כנראה הנחות, משום שהיא צברה 90 דקות יותר ברגליים ותגיע לכאורה תשושה יותר מיריבתה. צרפת, כפי שלימד אותנו דידייה דשאן, לא תתאבד להשיג שער נוסף - במקרה שתעלה ליתרון מוקדם. היא לא תשנה את צורתה לפתע פתאום, במיוחד לא נוכח הלחץ הגדול המופעל עליה מתוקף היותה פייבוריטית וכן הזיכרון הנורא מההפסד לפורטוגל בגמר היורו בפאריז לפני שנתיים.

יגיבו כאן בצדק כי גמר מונדיאל גדול לא צריך להסתיים עם ארבעה או חמישה שערים בשביל שייצרב בתודעתנו. גם לא שער מאוחר שיוכרע אחרי שימוש ב-VAR או פנדל מוחמץ ברגע האמת. מה לגבי אלמנט ההפתעה? זהו יסוד חשוב בהיסטוריה של הדרמה, אבל אם ננבור אחורה נגלה שהפייבוריטית טרום הגמר, כמעט תמיד הייתה זו שהניפה את הגביע.

על מנת שקרואטיה תצטרף לרשימה האקסקלוסיבית של זוכות בגביע העולם, הנבחרת השניה הכי קטנה אי פעם בגמר תצטרך התעלות שלא נראתה כבר למעלה משישים שנה, אז אורוגוואי הדהימה את ברזיל (1950) ומערב גרמניה (1954) ביצעה מהפך סנסציוני (2:3) מול נבחרת הפלא של הונגריה. כלומר, הפתעות במשחקי גמר הן בגדר חילול הקודש של המעמד, במיוחד בעידן המודרני. רוב הסיכויים שנקבל גמר רדום עם זוכה די צפויה (צרפת).

זה המקום לצאת בקריאה נרגשת לצרפת וקרואטיה: אנא מכן, שימו ללעג את הדברים הכתובים פה. הנכן מתבקשות להתעלם מהמספרים וההיסטוריה. שחקו ללא מורא, צאו ותתקפו. פשוט תפתיעו אותנו.