בעוד שבוע וחצי ייפגשו בית"ר ירושלים והפועל ת"א בגמר גביע המדינה וירשמו עוד פרק באחת היריבויות הגדולות של הכדורגל הישראלי. יריבות שהוצתה מחדש לאחר שנים במאבק האליפות של עונת 1997/98. שתי הקבוצות ידעו מאז ימים יפים יותר ופחות, אבל שתיהן עדיין מהחשובות שבקבוצות הישראליות. בעוד שהקבוצה שנותרה הכי עמוק בזיכרון הקולקטיבי מאותה עונה, הפועל בית שאן, נמחקה לחלוטין. האירוע המכונן בהתרסקות של בית שאן, "משחק השרוכים (או כפי שאוהדי הפועל ת"א מגדירים אותו, "יום הזיכרון לקשירה ולמכירה"), התרחש היום לפני 10 שנים בדיוק.

המשחק נערך במחזור ה-29 בליגה הלאומית, המחזור הלפני אחרון של אותה עונה, על אף שרבים כולל כמה מכוכבי הפרשה, זוכרים זאת כמחזור האחרון. הפועל ת"א, שפיגרה בנקודה אחת אחרי האלופה והמוליכה בית"ר ירושלים, אירחה את הפועל פ"ת שכבר גמרה את העונה למשחק שאמור היה להיות קל. גם משה דדש, יו"ר בית"ר ירושלים דאז, חשב כך ובמהלך השבוע שקדם למחזור דרש כי מודיעין אזרחי יבדוק את המשחק בבלומפילד. אבל את הכותרות באותו שבוע תפסה בעיקר החלטת המשטרה לא לאשר את המגרש הקטן בבית שאן, שהייתה אמורה לארח את בית"ר ירושלים. אוהדי בית"ר איימו כי דבר, בוודאי לא מספר הכרטיסים, לא ימנע מהם להיכנס לאצטדיון. ראשי משטרת העמקים דאז, דוד צור ומפקדו אליק רון (ששנים מאוחר יותר נמצא ע"י ועדת אור כמי שנכשל בתפקידו באירועי אוקטובר 2000), התקפלו והמשחק הועתק לקרית אליעזר, שהיה מלא ב-17 אלף צופים, רובם הגדול אוהדי בית"ר.

"באנו כדי לנצח", אומר היום אלישע לוי, מאמן בית שאן באותה תקופה. "היינו בסכנת ירידה ומאבק האליפות בכלל לא עניין אותנו". בית שאן אכן פתחה את המשחק היטב ועלתה ליתרון 0:1 משער מוקדם של זלאטקו אדיץ'. בדקה ה-12 שמוליק לוי הורחק אחרי נגיעת יד שמנעה שער, אבל איתן טייב בעט את הפנדל לשמיים. סטפן שאלוי השווה אחרי בישול של יוסי אבוקסיס דקה בתוך תוספת הזמן למחצית הראשונה, ואותו אבוקסיס השלים מהפך והעלה את בית"ר ל-1:2 בבעיטה חופשית מצוינת בתחילת המחצית השנייה. ואז החלה שרשרת האירועים המוזרים. למעשה, היא החלה עוד לפני, כאשר למרות החלטת ההתאחדות כי משחקי המחזור ייפתחו בשעה אחידה נפתח המשחק באיחור של 10 דקות. תוצאות יתר המשחקים החלו לזרום ולא הותירו מקום לספק: בית שאן נשארת בליגה בלי קשר לתוצאות המשחק שלה. אבוקסיס ודוד אמסלם נראו בצילומי הטלוויזיה כאומרים לשחקני בית שאן "מה אתם נלחמים? נשארתם בליגה".

כבר מהדקה ה-65 רוב המסירות היו לרוחב המגרש, לא משהו שטרם נראה בארץ ובעולם. אך בדקה ה-86 הכל השתנה: מאיר מליקה עשה מהלך יפה ומסר לאלמוג חזן האלמוני, ששלח מפינת הרחבה כדור נהדר לחיבורים וקבע 2:2. "תן לו עוד 100 בעיטות כאלה והוא לא מגיע לשער", משחזר מליקה, שנכנס כמחליף בדקה ה-75. "האמת שחזן עלה כמוני מהספסל ודווקא היה בין אלו שהתאמצו, אבל אחרי השער הוא נבהל ועמד על המגרש. כמות המצבים של בית"ר ב-7 הדקות האחרונות הייתה לא הגיונית. מבחוץ לא ממש הבנתי מה קורה, כשעליתי למגרש התחלתי לראות שמשהו לא בסדר".

המשחק של הפועל ת"א, שניצחה בקושי 0:1 את הפועל פ"ת (כפיר אודי, דקה 76), כבר הסתיים ומיד אחרי השוויון בקרית אליעזר החגיגות בבלומפילד החלו כשהקהל יורד לדשא ופותח שמפניות. זה היה מוקדם מדי. "לא הייתה מכירה", מבהיר מליקה. "כי במכירה אחד משלם והשני נותן. שם זה היה בחינם וזה עוד יותר מראה כמה טיפשים היו השחקנים שנתנו את המשחק. שום דבר לא תוכנן לפני המשחק. היינו בטוחים שהם יפרקו אותנו, היה מצחיק לחשוב שאנחנו נצטרך לתת להם. אבל הרגליים שלהם היו כבדות, בעיקר אחרי ה-2:2. ואז לדעתי גם התקבלה איזושהי החלטה בקרב השחקנים, בלי לדבר אפילו, שמשחקים בלי חשק, כמו בשכונה. בית"ר ידעו שנותנים להם, אבל לא הצליחו להבקיע. בעצם, הם גרמו לכל הבלאגן: אם הם היו מבקיעים מהר אף אחד לא היה שם לב. בדיוק כמו בסיפור של ישראל כהן שעשה ארבעה פנדלים עד שהשופט שרק. חוץ מזה, מאיר כהן לא ויתר והיה ענק".

כהן מודה "שדקות הסיום נראו לא טוב" אך מסרב לגנות את חבריו לשעבר לקבוצה. "אבל הייתה שם אווירה של סדום ועמורה – משהו כמו 500 אוהדים עמדו על הקווים ואיימו עליי ועל יתר השחקנים. המחשבה היחידה שהייתה לי בראש היא שהמשחק ייגמר כבר ב-2:2 ואז אני אוכל לקפוץ מעל השלטים ולברוח לחדר ההלבשה. הבנתי ששחקנים אחרים היו מפוחדים. היו קורים שם דברים נוראיים אם בית"ר לא הייתה מנצחת". אולם מליקה מפריך את סיפורי האימה של כהן. "זה מעשיות. לא היו הרבה אנשים מחוץ לקווים והסיפורים על פחד הם סתם תירוצים. לקראת הסיום עשיתי מבצע גדול והשארתי את סרג'ן צ'ולקוביץ' לבד מול השוער והוא מסר את הכדור לקורנפיין. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שזר מחמיץ ככה. תאמין לי, אם הוא היה מבקיע ועושה 2:3, עד השריקה כבר לא היה בכלל קהל של בית"ר ביציעים, כולם היו הולכים הביתה".

מליקה, שבניגוד ליתר שחקני בית שאן נלחם על כל כדור ולא היה חלק מהרפיון הכללי, אומר כי במהלך ואחרי המשחק קיבל הערות מחבריו ששאלו אותו למה הוא מתאמץ. "רק כשירדתי לחדר ההלבשה האסימון נפל סופית. אמרתי להם ישר – 'זהו, היום גמרתם את הסיפור שלכם, היום נמחקתם. אין לכם זכות קיום'. לקחתי את הדברים שלי, הלכתי וידעתי שאני למקום הזה לא חוזר יותר. לא יכולתי לקבל חוסר ספורטיביות ומוסריות כזאת. אני גדלתי במכבי ת"א, מועדון שלא יודע מה זה להפסיד ומחנך אותך לשאוף רק לניצחון. אוהדי הפועל ת"א רצו לתת לי גביע הוקרה על הספורטיביות שלי".

הרגע הזכור ביותר מאותו משחק הוא כמובן שער הניצחון של אישטוון פישונט בדקה ה-93, וקשירת השרוכים של איתן טייב שקדמה לו והפכה לסמל, על אף שמדובר באקט שהתבצע רק עד שחרור כדור הקרן והיה שולי מאוד בין עשרות המחדלים ההגנתיים באותה התקפה. יורם ארבל שידר את השער (ואת כל הדקות האחרונות) מבלי לשים לב לאירועים המוזרים (טעות שאותה הוא כבר הגדיר בעבר כ"טעות הגדולה בקריירה שלי"), אבל הפרשן אבי כהן שם לב לכך עוד קודם לכן ולאחר השער אמר בשידור "יורם זה היה ברור, זה ברור כמו שהשמש נמצאת ביום בשמיים".

"לא הרגשתי ולא ראיתי שום דבר תוך כדי המשחק", אומר אלישע לוי. "בדיעבד, אחרי צפייה בקלטת זה נראה רע מאוד, אבל בית שאן לא הייתה הקבוצה הראשונה שחטאה. גם הפועל ת"א ניצחה את רמת עמידר 0:6 במשחק שיש שאלות סביב הכשרות שלו, והיו הרבה מאוד מקרים בישראל ובעולם שצד אחד היה צריך את הנקודות יותר והוא לקח אותן. ברור שמדובר בנורמות פסולות. היום זה לא יכול לקרות – הכדורגל שלנו יותר מקצועני". לוי מתקשה למצוא הסבר למה שקרה לקבוצתו בדקות האחרונות. "הייתה התבטלות בפני בית"ר בגלל לחץ, אווירה או חוסר עניין. היה הרבה קהל מסביב למגרש והכל התפתח תוך כדי המשחק. הקבוצה הייתה קורבן לנאיביות של עצמה. אבל אם המשחק היה נגמר דקה קודם השחקנים היו גיבורים ולא הייתה התנפלות כזאת. מה מנע מהשופט אייל צור לשרוק? למה הוא בכלל הוסיף כל כך הרבה זמן?". את השער מסרב לוי להגדיר כשערורייתי ביותר שראה: "ראיתי כבר שערים מצחיקים יותר; שוער שנכנס עם הכדור לשער או השער שספג דודו אוואט כשהכדור עבר לו מתחת לרגל".

למליקה דווקא יש הסבר, אפילו מקורי ומעניין. "היו סיבות עדתיות ומפלגתיות למה שקרה – מערך נגד ליכוד, אשכנזים נגד מזרחים. בוא נאמר שרוב השחקנים לא רצו שהפועל ת"א תיקח אליפות וכן רצו שבית"ר תיקח". אלישע לוי דוחה את הטענות הללו: "זה חמור מאוד מה שהוא אמר. אלה דברים שהיו קיימים אולי בשנות ה-60, אני לא מאמין בזה". מאיר כהן נותן גרסת ביניים: "שחקנים אצלנו אהדו כל מיני קבוצות, ביניהן גם את בית"ר. אבל הגענו למשחק מרוכזים רק בקרב התחתית שלנו. אני מקצוען ולא מעניין אותי שום דבר חוץ מהקבוצה שלי ואני חושב שהראיתי את זה. נתתי הופעה של שוער ברצלונה".

עונה לאחר מכן ירדה בית שאן לליגה השנייה והמשיכה לשקוע עד שהתפרקה לפני שנתיים. מאיר כהן, אחד משני היחידים מאותה קבוצה שעדיין משחק בליגה הבכירה (השני הוא קובי גנון, שמאוחר יותר גם עבר לבית"ר), טוען ש"משחק השרוכים" לא היה הגורם לנפילה. "הפועל ת"א אמנם ניצלה את הכוח שלה ועשתה בנו לינץ' במשך כל השנים, אבל הניהול הכושל והבעיות הכלכליות הם אלה שחיסלו את בית שאן". כיום קבוצת הכדורגל היחידה בעיר היא מכבי בית שאן, שעלתה בעונה שעברה לליגה ב'. כהן, שהוא גם תושב העיר, מספר ש"יש כאלה שעדיין מדברים על הקמת הפועל בית שאן מחדש, אבל אני מאמין שאם מכבי תצליח ותעלה ליגות היא תסחוף את כל התושבים כי האנשים פה צמאים לכדורגל. כבר היום באים 500 איש לכל משחק".

ואוהדי הפועל ת"א? הם אולי לא יסלחו אף פעם, אבל למועדון שלהם יש כבר כמה שנים בית ספר לכדורגל בקיבוץ מסילות שמשמש גם את ילדי בית שאן. לפני מספר שנים אף נחשף כי איתן טייב קיבל משכורת מהפועל במסגרת עבודתו בבית הספר. בינתיים טייב שוקד על כתיבת ספר שייתן את הצד שלו לפרשת השרוכים.

בעוד שבוע תארח סכנין של כהן ולוי את הפועל ת"א, שנמצאת בסכנת ירידה. "היום המצב הפוך", אומר כהן שסופג קללות בכל משחק מול הפועל ת"א. "אבל זה לא מעניין אותי. הם לא מבינים שהקללות רק מדרבנות. הם יודעים שאני התאמצתי – לפני כמה שנים קיבלתי מאוהדי הפועל זר פרחים עם מכתב שאין להם טענות אליי – אבל אומרים לי שמקללים אותי כי אני הזכר היחיד להפועל בית שאן של אז. גם אני לא מת עליהם. זה לא סיפור אהבה, אבל אין לי בעיה איתם". לוי בכלל היה מעדיף לא לדבר על הפרשה. "לא ראיתי את המשחק ההוא כבר שנים והוא לא מעניין אותי. המצפון שלי נקי, אני ישן טוב בלילה. כשמישהו מוכר, אז תופסים. לא הייתה שום מכירה והגיע הזמן שיפסיקו להתעסק בזה".