36 ספורטאים כבר קיבלו את האישור המיוחל מהוועד האולימפי הישראלי לפיו יוכלו להשתתף במשחקים האולימפיים. ברשימה נמצאים נכון לשלב זה 10 מתעמלים, 7 שייטים וגולשים, 8 מענפי השחייה השונים, 4 ג'ודאים, 3 טניסאים, 2 אתלטים, שחקן בדמינטון אחד וקלע. אמנם לא ייצוג מגוון במיוחד, אבל ברובו איכותי ומבטיח. הבעיה היא לא עם אלה שנכנסו למשלחת, אלא דווקא עם השניים שנותרו בחוץ והכוונה כאן היא לקשת גיא מצקין ולג'ודוקא טומי ארשנסקי.
-
השניים השיגו את הכרטיס הבינלאומי למשחקים האולימפיים, אך לא עברו את הקריטריון הישראלי. ההחלטה של הוועד האולימפי להציב קריטריונים משלו ולהקשיח את תנאי הסף למשחקים היא הגיונית ונכונה, שכן כך רמת המשלחת תעלה. אולם, דעתי האישית היא שמשחקים אולימפיים הם לא רק תחרות בין ספורטאים, אלא גם ובעיקר תחרות בין מדינות, גם ובעיקר מוסד שמתיימר לחנך לתרבות ספורטיבית. המקרים של טומי ארשנסקי וגיא מצקין תואמים את הדברים הללו בדיוק.
-

במשחקים האולימפיים ישנם 302 אירועים ב-26 ענפים שונים. נכון לעכשיו, ישראל שולחת נציגים ל-10 ענפים בלבד. כלומר 38.4 אחוזים בלבד מסך הענפים האפשריים. הסיבה העיקרית לכך היא הכשל שלנו בענפי הכדור הקבוצתיים, דוגמת כדורעף, כדורעף חופים, כדורגל וכדוריד. סיבות נוספות קשורות לספורטאים שפשוט לא הצליחו להשיג את הקריטריון הבינלאומי, על אף שהיו מועמדים לכך (טקוואנדו, סייף). ההשפעה של הסטטיסטיקה החד-גונית הזו על הספורט הישראלי היא בעיניי מכרעת. לשחייה תמיד תהיה את ההילה שלה והשייט ישמור על ההישגיות שלו. הבעיה היא באמת באותם ענפים שבהם אנחנו תלויים בספורטאי יחיד, דוגמת בדמינטון. לדעתי, הצלחה של מישה זילברמן במשחקים האולימפיים יכולה להביא לגידול בחשיפה של הענף, במספר הספורטאים הצעירים שיילכו לכיוון של בדימנטון ולבסוף גם בכמות ההישגים בענף. סוג של מעגל. אם החשיפה תהיה נמוכה, אם ספורטאי העילית באותו ענף לא יקבלו את הצ'אנס שלהם על הבמה הגדולה ביותר בעולם, אז בסופו של דבר כך גם רמת ההישגים ורמת הענף כולו לא יתקדמו.
-
ולכן, ההחלטה שלא להמליץ לגיא מצקין, הקשת הישראלי הראשון שקובע קריטריון אולימפי בינלאומי, לנסוע ללונדון, מחטיאה את המטרה. תרתי משמע. נכון שמבחינה סטטיסטית הסיכויים של מצקין לזכות במדליה לא נראים גבוהים כמו אלה של לי קורזיץ ואלכס שטילוב (מדורג במקום ה-87 בעולם, סיים במקום ה-57 באליפות העולם האחרונה), אבל כפי שאמרה רק אמש המדליסטית הראשונה של ישראל, יעל ארד, בכנס לציון 20 שנה לזכייה שלה ושל אורן סמדג'ה במדליות אולימפיות בברצלונה, "מדליות הן לא חזות הכל, הדרך כן נחשבת". איפה היה היום ענף השחייה אלמלא היו לנו ספורטאים פורצי דרך כמו שושנה ריבנר, גרשון שפע ואברהם מלמד? איך הייתה נראית האתלטיקה שלנו בלי אסתר רוט שחמורוב?
-
אני כמובן לא אומר שלמצקין אין שום סיכוי להגיע להישג בלונדון, זה פשוט לא נכון, רק משום שיש אלף דוגמאות לכך שבמשחקים האולימפיים הכל יכול לקרות. הישגיות צריכה להיות שיקול חשוב ומכריע, אבל לא השיקול היחיד. לפעמים נוכחות בענף שמעולם לא היינו בו יכולה לעשות שינוי. לדוגמא, אם נבחרת הנשים בכדורעף, "פרויקט זלינגר", הייתה מעפילה ללונדון, לא באמת היינו חושבים שיש לה סיכויים גבוהים לחזור עם מדליה, אבל עדיין היינו רוצים שהיא תהיה שם. בשביל הנוכחות, בשביל ההשתתפות ובשביל עתיד הענף. כי ברגע שעשית את זה פעם אחת, אז אתה יכול שוב. וזה בדיוק האפקט שעשו המדליות של סמדג'ה וארד - שבירת המחסום הפסיכולוגי של "הפעם הראשונה".
-
ועוד אנקדוטה קטנה בעניין גיא מצקין. בימים האחרונים נפתחה קבוצה בפייסבוק שנקראית "המאבק להכנסת הקשת הישראלי גיא מצקין לסגל האולימפי". בקבוצה יש בינתיים כ-6,000 חברים (!) שרוצים לראות את מצקין בלונדון וזה לכשעצמו דבר מרשים.
-

בניגוד לגיא מצקין, הג'ודוקא טומי ארשנסקי לא קבע את הקריטריון הבינלאומי (בין 22 הראשונים בדירוג העולמי למשקלו - עד 60 ק"ג) וגם לא את הקריטריון הישראלי מן הסתם (20 הראשונים). אולם, הוא כן זכה בכרטיס למשחקים מטעם איגוד הג'ודו האירופי, אשר רשאי להעניק מספר כרטיסים בהתאם לנקודות והישגים בסבב העולמי (בדומה לכל התאחדות יבשתית אחרת). במהלך השנה האחרונה היו שני ג'ודאים ישראלים שביצעו זינוק שהוא פשוט אסטרונומי. הראשון הוא גולן פולק והשני הוא טומי ארשנסקי. פולק טיפס עשרות מקומות בדירוג ונעצר על המקום ה-22 במשקל עד 66 ק"ג ובשבוע שעבר הוא קיבל את ההמלצה של המנהלת לספורט הישגי. ולכן חבל שארשנסקי הצעיר, שהציג גרף שיפור די דומה, לא נכלל במשלחת, למרות שמבחינת איגוד הג'ודו העולמי, האחראי על ארגון התחרויות במשחקים, הוא זכאי להשתתף.
-
במהלך 2012 בלבד ארשנסקי הופיע ב-22 קרבות וניצח ב-15 מהם (68.2 אחוזי הצלחה). זה יהיה נכון לומר שאת מרבית ניצחונותיו צבר בסבב גביע העולם, אשר הוא יחסית משני בחשיבותו, אך לא יהיה זה נכון להסיק מכך שאין לו סיכוי להצליח במשחקים האולימפיים. הצלחה בג'ודו היא לא אחת עניין של יום נתון. המדורג ראשון יכול להפסיד אחרי 5 שניות בסיבוב הראשון, אך באותה מידה גם לנצח באיפונים את כל הקרבות שלו. בניגוד למספר לא מבוטל של ספורטאים, שנכללים במשחקים ואין להם שום סיכוי לזכות במדליה (אם מסתכלים על זה מבחינה רציונלית), הרי שלארשנסקי יש סיכוי גבוה יותר רק מעצם השתתפותו במשחקים.
-
ברור שאי אפשר לשלוח את כל הספורטאים מאילוצים כלכליים מובנים, אבל אם ההחלטה לאשר או לא לאשר קשורה רק לגבי הסיכויים של אותם ספורטאים לזכות במדליה או להגיע להישג מסוים ולא מתחשבת בהקשרים ספורטיביים-חברתיים-תרבותיים, הרי שזו באמת החמצה. יש לכבד את ההחלטה שהתקבלה בשלב זה (ייתכן שיהיו שינויים) שלא לשלוח את ארשנסקי ומצקין ללונדון כי היא נראית נכונה מבחינת שיקולי עלות-תועלת-הישגים, אבל בדרך כמה דברים מתפספסים. ב"חוויה האולימפית", שהוא בעיני מיזם נהדר של הוועד האולימפי לחינוך של תרבות הספורט, אומרת יעל ארד את הקלישאה הנצחית של הספורט האולימפי - "אל תפסיקו להאמין". בינתיים אני רוצה להאמין שההחלטה תשתנה. כי למצקין וארשנסקי יש מקום במשלחת הישראלית ללונדון והוא מכובד בדיוק כמו זה של שטילוב, ריבקין ושלזינגר.