מעצר בית: הנבחרת מפספסת צ'אנס חד פעמי

אירוח היורובאסקט הוא הזדמנות חד פעמית להתניע מחדש את הכדורסל פה, אך הנבחרת הולכת ומפספסת את הצ'אנס. פערי הרמות, הבעיות ששוב נחשפו מול ליטא והקושי להתעלות. האוזמן מסכם אכזבה של הנבחרת ובטוח שרק יציאה מהקופסא תביא לשינוי

שי האוזמן
שי האוזמן  03.09.17 - 13:32

תגיות: נבחרת ישראל

תחילת כתבה

מתוך מאה משחקים בין נבחרת ליטא לבין נבחרת ישראל, סביר להניח שנבחרת הכחול לבן יכולה לנצח שלוש פעמים. עד שלוש פעמים. פערי הרמות, גם מול הנבחרת הליטאית הספציפית הזאת, הם עד כדי כך גדולים. העניין הוא שגם הסיכוי לארח בישראל בית באליפות אירופה לנבחרות, במאה השנים הקרובות, שואף לכשלושה אחוזים. ואם כבר שלושה אחוזים מכאן ועד שלוש פעמים משם, יורובאסקט 2017 בתל אביב הוא בדיוק הזמן והמקום להתעלות ולנצח יריבה עדיפה כליטא.

אירוח המפעל בישראל מהווה הזדמנות חד פעמית להתנעה מחודשת של הכדורסל בישראל. ליצירת הד שירעיד כל הורה וילד וישלח אותם אל משרדי העסקן הקרוב למקום מגוריהם – כדי לרשום את הזאטוט לחוג שבו מקפיצים את הכדור הכתום. נצחונות והישגיות בטורניר שנערך עכשיו יכולים לייצר בדיוק את מידת ההשפעה הזאת. לא שיטה, לא דרך ולא סיפורים. נ צ ח ו נ ו ת שמבליטים גיבורים מקומיים, איתם ניתן להזדהות ושאותם ישאפו לחקות. נבחרת ישראל מודל 2017 הולכת ומתקרבת לקחת את ההזדמנות החד פעמית הזאת ולקבור אותה קבורת חמור.

אבל לא רק המשחק מול הליטאים מלמד על הנחיתות של הנבחרת. מי שצפה במספיק משחקים משלושת הערבים הראשונים של הטורניר, ודאי שם לב לשני הבדלים עבים בינינו לבין הגויים. הראשון שבהם מתקשר לאתלטיות. כמה שחקנים מתוך הסגל הנוכחי הייתם אתם, גולשים יקרים, מגדירים כאתלטים? אפשר לעבור ביחד על השמות, אבל חבל על השיימינג. נסו לבד, ותגיעו ודאי למסקנה שמיעוט מבוטל. ההבדל השני מתקשר לקליעה מבחוץ. אז נכון: יש עוד כמה נבחרות שמתקשות לפגוע מחוץ לקשת שלוש הנקודות, אבל רובן המכריע רואות בנשק הזה באחד שבלתו אין. אצלנו עדיין מדברים על זריקות טובות, הנעה של הכדור בין כמה שיותר ידיים, שיתוף חברים ושאר המצאות שיצאו מהאופנה כבר די מזמן.

אצלנו מדברים עדיין על הכדורסל הנכון. אה, ואצלנו מדברים עדיין על הכדורסל של ארז אדלשטיין. אחרי 40% ממשחקי השלב המוקדם, אפשר כבר לומר בביטחה שספק אם הכדורסל שאנחנו רוצים לראות הוא הכדורסל שאשכרה יוכל לנצח עבורנו משחקים, אולי למעט זה שמול אוקראינה. כשחושבים קדימה, אל עבר המשחקים מול גרמניה וגאורגיה, יתכן שהגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסא – ולעשות דברים אחרת. נחזור לכך עוד מעט.

ישראל נראתה הרבה יותר אנרגטית במחצית הראשונה מול ליטא. לא הרבה יותר טובה, אלא הרבה יותר אנרגטית והרבה יותר מחויבת לקצב ומהירות. לא שקשה להבין את זה שכן זו קבוצה, שבה משחקים שון דוסון וליאור אליהו, למשל, חייבת לנצל את היתרונות היחסים שלהם כדי לדהור קדימה, אבל בניגוד לפיאסקו מול איטליה, הפעם זה קרה.


כמו במקרה הזה, שבו זלמנסון את מקל ערניים מספיק, דווקא אחרי סל של ליטא, כדי להעניש ירידה איטית של להגנה. ליאור אליהו  ניצל מסירה טובה וסיים את המהלך עם סל ועבירה.

via GIPHY

עוד כמה דברים שיחקו לטובתה של הנבחרת בעשרים הדקות הראשונות ואפשרנו לה, ולנו, להעמיד פנים ולהתייחס למשחק כאל משהו תחרותי. המרכזי שבהם הוא אחוז הקליעה של הליטאים מבחוץ.

כשקואץ' אדומייטיס בחר להותיר מחוץ לרוטציה את קלע השלשות המרכזי שלו מילאקניס (תאמינו או לא, בגלל שיש מקומות בהם שחקנים נענשים על לקויות הגנתיות) וליטא שלו קלעה 0 שלשות משש זריקות בלבד, הרגישה ההגנה שלנו הרבה יותר איכותית מאשר הייתה באמת.

גם מול ליטא, בניגוד לתאוריה הרווחת, הנבחרת הוכיחה במחצית הראשונה שוב שבעיות הגודל המיוחסות לה אינן רלוונטיות לכל העמדות. כשעומרי כספי מאייש את עמדה מספר 3, אין שום סיבה לחשוש ממצבי פוסטאפ של סמול פורווארדים יריבים, גם אם קוראים לה מצ'יוליס החזק והפיזי.

כאן, לדוגמא, מנסה הטרקטור הליטאי לנצל את יתרון הכוח (שאין לו) מול שחקנה החדש של אלופת ה-NBA, רק כדי לגלות שהחיים קשים.

 

via GIPHY

דבר חשוב נוסף שהעניק לישראל יתרון, במיוחד ברבע השני, היה הנוכחות של מוטיונאס על המגרש. בהמשך להיעדרויות של מספר גבוהים דומיננטיים מהסגל הליטאי מראש ולבעיית העבירות של ולנצ'יונאס וגודאיטיס, נתקע אדומייטיס יותר מדי דקות עם הגרסה הנוכחית והמסורבלת של מוטיונאס, שהזיק לא מעט התקפית והרבה מאוד הגנתית.

תוך שהיא מנצלת את בעיית האוריינטציה הבולטת לעין של אקס ה NBA, ישראל רכבה עליו עם מהלכי פיק אנד רול זריזים והבליטה בכך את הניידות של ריצ'רד האוול ויכולת הסיום הטובה שלו. מוטיונאס, אגב, הוא שחקן הרוטציה היחידי בליטא שסיים עם מדד פלוס מינוס שלילי (כלומר, השחקן היחידי שבדקות שלו ליטא הפסידה) – מה שהוביל את מאמנו לוותר על שירותיו הרעים במחצית השניה.

בסיום המשחק התראיין אדלשטיין והצביע על בעיית העבירות של האוול עם תחילת הרבע השלישי כנקודת המפנה במשחק. ובצדק. האוול, שבדקות שלו על המגרש סיים עם מדד פלוס מינוס חיובי (פלוס 4), ביצע שתי עבירות מיותרות מהר מדי, ירד לנוח וסגר עניין. אדלשטיין צדק כשרמז שניתן היה לצפות מהאוול לגלות יותר אחריות ולשמור על הידיים שלו לעצמו, אבל גם המאמן צריך לחלוק באחריות עם המתאזרח שלו.

אסור, אבל אסור, היה לישראל לאפשר להאוול להתמודד עם ולנצ'יונאס המפלצתי לבדו ולקוות לטוב. מלכודות מיידיות עם קבלת הכדור, החלפת ציוות הגנתי או חילוף בכל חסימה (אפילו עם דוסון), יכולים היו למנוע את השריקה לעבירה רביעית של האוול.

הנה, תראו בעצמכם:

via GIPHY

אז אין ספק שזו אכן הייתה נקודת המפנה, אבל מי שחושב שהאוול יכול היה לשחזר עוד מחצית כמו זאת הראשונה הוא נאיבי במקרה הטוב ובלנדר במקרה הפחות טוב.

אט אט, חזרה הנבחרת המקומית להרגליה הרעים בהם חזינו כבר ביום חמישי. זוכרים את ההתקפה המתפרצת עם אליהו מהמחצית הראשונה? יפה, אז הנה הצד הפחות נעים שלה. אליהו, במקום להתחייב לריכוז ועבודה פיזית עד לסיום כל מהלך, היה חלק מהבעיה שאפשרה נוקאווט ליטאי של 21:43 בקטגוריית הכדורים החוזרים.

הבה ונמחישה: במהלך הזה אליהו שומר מצוין את קוזמינסקאס. מ צו י ן. אלא מה? מרגע שהיריב שלו החטיא, אליהו שלנו כבר שועט קדימה אל עבר ההתקפה. וקוזי? הוא דווקא מקבל כדור בהמשך לערבוביה וקולע סל קל נוסף.

 

via GIPHY

זוכרים גם את בעיות הריכוז של דוסון מיום חמישי, עת מצא עצמו מצוות כשומר של בלינלי? אז בעיות ריכוז לא משתנות באחת, ולעיתים גם לא משתנות לעולם. אחרי יציאתו של האוול מהמגרש בשל בעיית העבירות, התחלנו לראות את הנבחרת שולחת מלכודות (דאבל אפ) מהצד שקרוב לכדור.

אז הנה כאן, אחרי שהכדור מגיע לולנצ'יונאס האיום וגל מקל קופץ עליו למלכודת, ממשיך דוסון לנסות ולהלום בקוזמינסקאס במקום לזהות שעליו לחפות על התנועה של קלנייטיס לכיוון הטבעת, בדרך למסירה קלה וסל קל של היריבה.

via GIPHY


ליטא, נטולת מילאקניס, לא חזרה על מופע האימים שלה לשלוש מהמחצית הראשונה וסיימה עם 5 שלשות מתוך 9 זריקות. ישראל חזרה להרגליה הרעים והמוכרים, נתקעה בהתקפה המסודרת ונטולת הפואנטות שלה ועם סוף הרבע השלישי, חטפה את השח-מט.

via GIPHY

ועכשיו מה, מה עכשיו? התחושה מסביב, לפיה גרמניה היא נבחרת טובה פחות מאיטליה, היא לא פחות מנסיון נואל להטעיית הציבור. ספק גדול אם נבחרת ישראל, בצורתה ומצבה הנוכחיים מסוגל להשיג הערב את נצחון הבכורה בטורניר.

יתרה מכך, לו תמשיך להיראות כך ולשחק, ספק לא קטן אם הנבחרת מסוגלת להישאר תחרותית מול הקבוצה של דניס שרודר, אולי הרכז האיכותי ביותר באליפות. למי שרוצה לשמור על התקווה, מוצע לחשוב על שתי דרכים אפשריות. האחת היא לבנות על מצבה המנטלי המוטל בספק של המאנשאפט, שמגיעה עם מאזן של 0:2. השניה והריאלית יותר היא לעשות את כל מה שעשינו עד עכשיו, רק הפוך.

יש מקום לשקול מחשבה מחוץ לקופסא בכל הנוגע לניהול הרוטציה והחילופים. אם גל מקל מצליח לייצר נקודות ממצבי אחד על אחד בשני המשחקים הראשונים, הוא יכול לשחק יותר ולקבל אישור להיות דומיננטי יותר. אם הפתרונות הנוכחיים לידו (דוסון, אוחיון והלפרין) לא מתאימים, כל אחד מסיבותיו, אפשר לנסות את בר טימור – אולי השחקן היחידי בסגל שמתאים כיום לסט ההתקפי שמשוחק על ידי הנבחרת; יש מקום לחשיבה מחוץ לקופסא בכל הנוגע לשיטת ההתקפה.

כלומר, כמובן שלא ניתן להחליף תרגילים ביממה אחת, אבל יתכן שאפשר לשחרר מעט את הרסן ולהרשות – כמדיניות – מהלכים קצרים יותר שהולכים מהר יותר אל פאנצ'ים התקפיים הגיוניים; לחשוב מחוץ לקופסא משמעו, אולי, לעשות כמעשה צביקה שרף ולחשוב על ציוות הגנתי מופרע ולא הגיוני בעליל אל מול שרודר הרשע, כי קשה להאמין שקיים איזשהו פתרון קונבנציונאלי שישתק את אחד מהשחקנים האיכותיים ביותר שדרכו על הפרקט ביד אליהו הישן, שניה לפני שאירוע הכדורסל הכי גדול בהיסטוריה של השלולית הופך סופית מחגיגה לסיוט.

הדפס