הרוח של 1950

היא רודפת אותה כבר מעל 60 שנה, מייללת בחוסר מנוחה ולא מרפה אפילו אחרי חמש הנפות. ברזיל הייתה הפייבוריטית לזכיה בפעם הראשונה שגביע העולם נערך אצלה, אבל פישלה בגדול. הקיץ היא תשתחרר מהדיבוק?

דניאל שחק
דניאל שחק  28.05.14 - 15:00
תחילת כתבה

"השחקנים שלי נולדו בסביבות 1985, פחות או יותר, הם בכלל לא יודעים שגביע העולם של 1950 התקיים". זו אמירה שאולי התקבלה באירופה או בארצות הברית, אבל איש בברזיל לא קונה את הטענה של לואיז פליפה סקולארי. כולם יודעים, אי אפשר להתעלם מכך. הרוח של 1950 באמת ממשיכה לרדוף את הברזילאים. צבועה בתכלת של אורוגוואי או שחורה כמו הריקנות שנותרה בלב הצופים אז, היא ממשיכה לשוטט. והיא לא מרפה. עדיין לא.

זה לא היה גמר, רק משחק על הכל או כלום. חמש שנים אחרי המלחמה שקרעה את העולם, ברזיל סיפקה את צוות ההחייאה. לספורט, לתרבות, למשחק. היא הנשימה את הכדורגל בדרכה שלה - הבטחות גדולות, עיכובי בנייה וחיוך מרושל. אך האוויר זרם והבועה התנפחה. בלון של גאווה, יומרה ושאננות שנוקב בדקה ה-79 של הקרב האחרון. כשהכדור ההוא של אלסידס גיג'יה חדר לפינה הימנית התחתונה, הכל התפוצץ. וההדים עדיין לא שככו.

מקור היוהרה החל מהשלטון הברזילאי, עבר דרך ההתאחדות המקומית והגיע עד לשחקנים על כר הדשא. הנשיא אוריקו גספאר דוטרה היה ממכונני הדיקטטורה בשנות השלושים. הוא בא מהפריפריה. הוא היה שר המלחמה שעמד מאחורי ההתייצבות הצנועה של ברזיל לצד בעלות הברית. והוא היה מועמד הצבא לנשיאות שביקש לבסס את ארצו כאימפריה. קונגרס פיפ"א הלוא העניק רק ב-1948 את האירוח לברזיל, שהתחייבה להעמיד שישה איצטדיונים לצורך הטורניר וביניהם את המתקן הגדול בעולם.

המרקאנה סימל את כל מה שברזיל רצתה להציג. מבנה עגול עצום ותכולה של מאתיים אלף צופים (ויש הטוענים שאפילו 220 אלף). אימפריה שמארחת את הגביע ומצפה גם להניף אותו לראשונה. אז מה אם המבנה וסביבותיו לא הושלמו לגמרי עד פתיחת הטורניר?! הנבחרת הייתה שם והשלימה את התדמית המוצלחת.

זה היה הטורניר היחיד בו לא נערך משחק גמר, אלא נקבע בית גמר של 4 נבחרות. הסלסאו הגיעה למשחק האחרון מול אורוגוואי כאשר תיקו היה מספיק לה כדי להגשים חלום. היריבה אמנם זכתה עוד קודם לכן פעמיים בזהב האולימפי וגם בגביע העולם הראשון, אך בריו לא ספרו אותה. לא המארגנים, לא האוהדים, לא התקשורת וכנראה שגם לא השחקנים.

ערב המשחק קיבל כל אחד מהשחקנים שעון זהב עליו נחרט: "עבור אלופי העולם". ביציאה מהאיצטדיון המתינו 11 לימוזינות לקחת את הגיבורים למחוז חפצם. רק שיאספו את הגביע בדרך ויעלו. על שער העיתון המקומי התנוססה הכותרת הראשית "ברזיל תנצח". תחתיה הוצגו תמונות "אחד עשר הענקים" והגביע שבקרוב יהיה ברזילאי. עיתונים ארציים כבר עיצבו כותרות והמתינו רק לתוצאה לפני שיורידו את העמודים לדפוס. במות ניידות הוכנו לקראת הקרנבל שבפתח. 500 אלף חולצות עם הכיתוב "ברזיל אלופה 1950" כבר נמכרו. הבנק המרכזי הכין מטבעות עם דמויות הכוכבים.

היוהרה גלשה גם לתחומי המגרש. בפרסומים הרשמיים נכתב אז שהמרקאנה מכיל 184 אלף מקומות. למעשה, כך טוענים בברזיל, נדחסו באותו ערב 203,849 בני אדם לאיצטדיון הגדול בעולם – המשחק עם הכי הרבה צופים בהיסטוריה. רק כמאה מתוכם היו אורוגוואים. שלטים גלשו מיציעי הענק עם הכיתוב "מחווה למען אלופי העולם". נגני התזמורת שהוזמנה כדי לכבד את הזוכה למדה לנגן את ההמנון הברזילאי. הם לא הביאו איתם תווים של המנון אורוגוואי. נשיא פיפ"א ז'יל רימה כתב, שינן וטמן בכיסו דף עם נאום הברכה לזוכה. בפורטוגזית. לספרדית הוא לא התכונן.

"הגענו למרקאנה בצהריים ונתנו לנו כמה מזרנים כדי שנשכב לנוח", סיפר מנהל הנבחרת האורחת. "הבעיה היא שהאיצטדיון עדיין לא היה מוכן לגמרי ודרך חרכים בקירות חדר ההלבשה זרקו עלינו נפצים. זה היה כמו מלחמה ואנחנו היינו עסוקים בלחמוק מרימונים". אחד המנהלים אפילו ניגש לשחקנים וביקש: "נסו לא לספוג שישיה, ארבעה זה עוד בסדר". רגע לפני העליה למגרש כינס הקפטן אובדוליו וארלה את חבריו, ואמר בקול בוטח: "את שלנו כבר עשינו כשהגענו עד לכאן. אל תחשבו על כל האנשים ששם בחוץ ואל תסתכלו למעלה, המשחק נערך למטה על המגרש. אם נעלה כנועים, אז עדיף שלא נצא לשם. לא נפסיד וגם אם כן, זה לא יהיה בפער 4 שערים. אם נכבד את הברזילאים, הם ידרכו עלינו. עזבו את השרטוטים והתכניות, עולים לנצח".

הסלסטה לא נשברה גם בפיגור 1:0 והשוותה. "הכל היה מתוכנן, פרט לניצחון של אורוגוואי", סיפר שנים לאחר מכן ז'ול רימה. "הייתי צריך להעניק את הגביע. משמר כבוד היה אמור להתייצב ממנהרת הכניסה ועד למרכז המגרש, שם היה צריך לחכות קפטן הנבחרת המנצחת". נשיא פיפ"א האגדי ירד בעומק המחצית השניה, במצב של 1:1, ממקום מושבו ביציע כדי להתכונן. "הכנתי את הנאום שלי והלכתי לאחד מחדרי ההלבשה. בעודי צועד במסדרונות שמעתי פתאום זעקת כאב מחרידה. ביציאה מהמנהרה, שקט מוחלט שלט באיצטדיון. שום משמר כבוד, המנון, נאום או טקס הענקה. מצאתי עצמי לבד עם הגביע בין זרועותיי ובלי לדעת מה לעשות. בתוך כל ההמולה מצאתי את הקפטן האורח. כמעט בחשאי נתתי לו את הגביע, לחצתי את ידו והלכתי בלי יכולת אפילו להעניק לו מילת ברכה".

מספרים שעד היום רק שלושה אנשים גרמו ליושבי המרקאנה לשתוק: פרנק סינטרה, האפיפיור ואלסידס גיג'יה, עם השער החצוף ההוא. כשהדקות אזלו והדמעות נזלו, גם הלבבות נשברו. הכתבים ההמומים על כר הדשא דיווחו על "הטרגדיה החמורה ביותר בהיסטוריה של ברזיל", עיתון מרכזי כינה את האסון הספורטיבי "הירושימה שלנו" ויום לאחר מכן פורסם בארגנטינה השכנה כי נרשמה מכת התאבדויות. שחקני הנבחרת, גיבורים לאומיים עד אותו רגע, הפכו למוקצים. ההלם היה כה גדול עד שלקחו שנתיים עד המשחק הבין-לאומי הבא של הסלסאו.

אובדוליו וארלה זכור כגיבור של אותו יום. השוער הברזילאי, שנחשב על ידי רבים כטוב בעולם באותם ימים, הפך לאויב האומה. גיג'יה עצמו טען שמואסיר ברבוסה פעל נכון כשניסה למנוע כדור רוחב והותיר את הפינה ההיא פתוחה. דברי הסנגוריה של האורוגוואי לא שכנעו איש. השוער המצטיין של אותו טורניר נדחה על ידי הנבחרת, מעבידים ולא מצא שוב שקט.

"האיש הזה", הצביעה עליו אישה אחת ברחוב, והסבירה לבנה: "האיש הזה גרם לכל ברזיל לבכות". מואסיר ברבוסה השפיל מבט והבליג: "לו הייתי מגיב בכל פעם שהזכירו לי את השער ההוא, הייתי מזמן מגיע לכלא או לבית הקברות. הפסדנו את הגמר כבר בערב שלפני כן. לא הייתי לבד, היינו 11". מספרים שאחרי פרישתו הוא עבד באיצטדיוני ריו עוד עשרים שנה. כשהגיע הזמן לשפץ את המרקאנה, העניק לו המנהל את קורות השער במתנה. הוא הזמין כמה חברים, הביא ג'ריקן נפט ושרף את המזכרת הארורה. אך הזכרון סרב להתפורר.

ב-1993 הוא ביקש להיכנס לחדר ההלבשה של הנבחרת ולאחל הצלחה לשחקנים במוקדמות גביע העולם. המנהלים לא הניחו לו להיכנס. "שלא יעבור ולא יחזור", הייתה ההוראה מגבוה. "בברזיל העונש המקסימלי הוא שלושים שנה בכלא, אני נענש כבר 43 שנים על פשע שלא ביצעתי", התרעם השוער לשעבר. בליל שישי אחד באפריל 2000 מואסיר ברבוסה נפח את נשמתו. "השוער השחור הראשון בהיסטוריה של נבחרת ברזיל הלך לעולמו עני, מושפל ועדיין אשם", ספד לו הסופר המקסיקני חואן ויורו. "העיתונות כמעט לא הזכירה את מותו והוא עצמו בוודאי לא היה מופתע מכך. המוות השני של ברבוסה היה גם האחרון".

ברזיל זכתה מאז בחמישה גביעים, יותר מכל נבחרת אחרת, אבל מעולם לא באמת התאוששה. רק הנפה במרקאנה תוכל אולי לשחרר את רוח הרפאים של 1950. ואולי גם לתת מחילה לברבוסה וחבריו. אולי, לא בטוח.

הדפס