מיסטר סמארט גאי: העבריין שיהפוך בקרוב לכוכב ב-NBA

מרכוס סמארט שכל את אחיו כשהיה רק בן 10 והיה ילד מופרע, אך השתקם עם הזמן. עכשיו הדראפט מחכה לו

תומר אטלס, סנט לואיס  09.03.13 - 08:53
תשננו את השם הזה... מרכוס סמארט (gettyimages)
תשננו את השם הזה... מרכוס סמארט (gettyimages)
תחילת כתבה"קומבו גארד בעל אוריינטציה קבוצתית... גוף מצוין לפוינט גארד גם ב-NBA... ווינר... מתחרה נחוש... בוגר וחזק... משחק בצורה אינטנסיבית בשני צדי המגרש... מאוד רב גוני ובעל חוש נהדר למשחק... יצירתי... ראיית משחק ויכולת מסירה מעולות... מסוגל לזרוק אחרי מסירה או מכדרור..."

וואו, כמה מחמאות מקבל מרכוס סמארט באתרי הסקאוטינג. והגארד של אוקלהומה סטייט, שנחשב להבטחה גדולה כבר מהתיכון, מספק את הסחורה בעונת הפרשמן שלו במכללות. כבר במשחק הרביעי שלו אצל טראוויס פורד הפגיז עם 20 נק', 7 ריב', 7 אס', 4 חט' ו-4 חס', כשהקאובויז הביסו את המדורגת 5 באותו הזמן, צפון קרוליינה סטייט.

עם ממוצעים של 14.9 נק', 5.7 ריב', 4.3 אס' ו-3.0 חט' למשחק, סמארט מוביל את אוקלהומה סטייט לעונה הטובה ביותר שלה מזה שנים, והיא אחת ההפתעות של העונה בארה"ב. כרגע הקבוצה עומדת על מאזן 7:22 ומדורגת 14 במדינה. אמנם אחרי הפסד במשחק האחרון היא תרד בדירוג, אבל עדיין, מאז 2004/5 לא ראו שם עונה עם מאזן כזה, אז שיחקו בקבוצה ג'ואי גרהאם, סטיבן גרהאם וג'ון לוקאס, שלושה חבר'ה שרשמו יחד כמעט 800 משחקי NBA (והמספר עוד עולה).

נכון לעכשיו רוב מומחי הדראפט צופים כי הפרשמן, שכמובן יעזוב את המכללות בתום עונת הבכורה שלו, ייבחר במקומות 2-3. אבל אם עד עכשיו חשבתם שמדובר בסיפור נורמלי על כוכב כדורסל שעומד בציפיות ועוד רגע מגיע אל הכסף הגדול אז חכו, כי אתם לא מבינים עד כמה הסיפור שלו "נורמלי".

הרי כמה פעמים כבר שמעתם על כוכבי ספורט שמגיעים מרקע קשה? במיוחד בארה"ב? כל כך הרבה פעמים נתקלנו בסיפורים האלה, עד שהם הופכים שקופים בשבילנו, בלי הבדל בין אחד לשני. אז גם נגיד לכם שגם סמארט עבר ילדות קשה, זה לא באמת ישנה לכם. ובכן, זה משנה מאוד למרכוס, שבגיל 12 יצא עם אחד מחבריו לבילוי שגרתי בשכונה – זריקת אבנים על עוברי אורח. אלא שבפעם ההיא, בעודם מרוקנים את האבנים שאספו בכיסם על קורבן רנדומלי, הם הבחינו שהקורבן שלהם חומק ממטח האבנים. אחרי שנייה הם קלטו – הוא לא חומק, הוא רץ אליהם. ויש לו אקדח. סמארט והחבר שלו הבינו מהר מאוד שהם נפלו על האיש הלא נכון, חבר כנופייה מקומי. במזל, הם יצאו מהערב ההוא מבלי להפוך לקורבנות בעצמם.

השאלה המתבקשת היא כיצד מגיע ילד בן 12 למצב שהבילוי שלו הוא השלכת אבנים על עוברים ושבים. ובכן, בשביל זה צריך לחזור קצת אחורה, לשלבים מוקדמים יותר בהתפתחותה של משפחתו של סמארט. כי שם, עוד הרבה לפני שמרכוס בכלל נולד, במשפחה קיוו לראות את אחד מבניה מגיע עד ל-NBA. תקוות שנתלו בטוד ווסטברוק, אחיו החורג של סמארט שבאמצע שנות השמונים היה אחד משחקני התיכונים הטובים בכלל מדינת טקסס. כגארד בתיכון לנקסטר, ווסטברוק קלע ב-62% מהשדה, נבחר לפרשמן של השנה במחוז שלו והוביל את הקבוצה עד לחצי הגמר של הטורניר השני בחשיבותו במדינה הגדולה בארה"ב.

אבל בשנתו האחת לפני אחרונה בתיכון נאלץ טוד להחמיץ כמעט את כל העונה בגלל שאובחן אצלו סרטן. איכשהו, הוא חזר לשחק בשנתו האחרונה, כשהמחלה כבר פוגעת לו בראייה ובבריאות באופן כללי. 18 שנה נלחם טוד בסרטן. וגם כשהמחלה התפשטה לריאות שלו ואחר כך גם לבטן, טוד אף פעם לא הפסיק להיאבק. מרכוס, שנולד ב-94, היה שם כדי לראות מקרוב את הקרבות האלה. "זה מה שתמיד אהבתי אצלו", מספר מארכוס, "העקשנות הזו והאמביציה להמשיך לחיות גם כשלא נותר לך הרבה זמן". טוד לקח את מרכוס תחת חסותו ושימש לו כדמות אב וכחבר טוב בעת ובעונה אחת עד שב-2004, כשמרכוס היה בן 10, נכנע סופית למחלה.

מרכוס ואחיו מייקל לא התמודדו טוב עם האובדן. מייקל, הגדול יותר, הדרדר לסחר בסמים, התרועע עם פושעים והסתובב עם כלי נשק אוטומטיים. מרכוס ניסה להתרכז בכדורסל, אבל זה לא היה קל. יום אחד, במהלך משחק כדורסל של מרכוס, אמו העבירה לו את ההודעה שאחיו מייקל בבית חולים, מאושפז במצב קשה אחרי שלקח מנת יתר של קוקאין. מרכוס, שלא הצליח למנוע מאחיו מלצלול אל תוך חיי הפשע, היה מאוכזב וכעוס. "אני זוכר את המבט בעיניים של מרכוס כשהוא ראה אותי בבית החולים", מספר מייקל, "וזה היה מפחיד".

"הרגשתי אבוד", נזכר מרכוס, שהפך באותם ימים לילד מבולבל, מתוסכל ואלים. הוא היה מעורב בקטטות בבית הספר ואחרי הלימודים מספר פעמים בשבוע, באופן קבוע, לעתים אף היו מעורבים סכינים באירועים האלה. "נסה לדמיין את הכאב הכי גרוע שאתה יכול להרגיש. ככה אני הרגשתי יום יום", הוא מגלה, ולא מתכוון לכאבי המכות שחטף והחטיף. "הייתי חייב לשחרר את זה, והדרך היחידה שהכרתי היא אלימות". להזכירכם, מדובר בילד שעוד לא סיים בית ספר יסודי.

בסופו של דבר, לאחר תקופה לא קלה שכללה את תקרית האבנים, אמו החלה לפעול באופן אקטיבי כדי לטפל בבעיית האלימות של בנה. הוא נשלח לשיעורים לניהול ולניתוב כעסים, והם עברו אל מחוץ לעיר, לאזור שקט יותר עם הרבה פחות פשיעה. מקום בו האנשים שמסתובבים בחוץ בלילות הם פשוט כאלה שמטיילים עם הכלב, ולא בהכרח עבריינים חמושים. מרכוס הלך לתיכון טוב יותר בו שיחק כדורסל ופוטבול, ומשם קיבל את מלגת הכדורסל באוקלהומה סטייט.

"החיים זה לא משחק", הוא אומר היום, ממרומי גיל 18 וחצי, "זה עולם קר, קר מאוד, ואם לא תלמד ותבין דברים, העולם הזה יאכל אותך". עם הזיכרונות מטוד והמאבקים היומיומיים שלו, וכל יתר המטען שצבר בחייו, מרכוס עולה למגרש כדי לתת את הכל, בכל שנייה. כשהסקאוטים מסתכלים עליו ורואים שחקן נחוש, לוחם, אינטנסיבי, חזק ובוגר, הם רואים את כל הדברים שעברו עליו בחייו הצעירים. וכשהוא יהיה ב-NBA אתם תראו אותו ממשיך לתת הכל, גם כשאת הכיסים שלו ימלאו שטרות של דולרים במקום אבנים.

הדפס