"הירושימה שלנו!"

כותרות העיתונים כבר הודפסו, השי לנבחרת הזוכה הוכן מראש ואיש לא ציפה לפצצה שנחתה על המרקאנה ביולי 1950. היוהרה של ברזיל ואנגליה הכתיבה שלל טרגדיות בטורניר ה-4 של גביע העולם

דניאל שחק
דניאל שחק  11.05.10 - 19:00
סקיאפינו מכניע את ברבוסה, ואת ברזיל (AFP)
סקיאפינו מכניע את ברבוסה, ואת ברזיל (AFP)
תחילת כתבה

גבהות לב, חטא ההיבריס, שחצנות. קראו לזה איך שתרצו, דגל הגאוותנות היה הבולט ביותר שהונף במהדורה השלישית של גביע העולם. היוהרה דבקה בעיקר בשתיים מהחברות המכובדות ביותר בעולם, הכדורגל, המארחת ברזיל ומולדת המשחק אנגליה, והדי התרסקותן רעמו עוד זמן רב אחרי שריקת הסיום במרקאנה.

מלחמת העולם השניה, שהותירה את אירופה בהריסות וגרמה לביטול המשחקים ב-1942 וב-1946, הובילה לחיפוש אחר מארחת מיבשת אמריקה שתעורר מחדש את המפעל. העובדה ששני הטורנירים הקודמים נערכו באיטליה ובצרפת, גרמה לפיפ"א להעדיף נציגה מהעולם החדש ויחד עם היותה של ברזיל מועמדת בכירה לארח את הגביע ב-1942 הדרך לבחירתה הייתה סלולה.

ברזיל, הגדולה במדינות דרום אמריקה ומולדתם של אנשים שתמיד שואפים לעתיד מוצלח יותר, החלה בהכנות, וגם ערכה שינויים משמעותיים בשיטה. איצטדיוני ענק קרמו עור וגידים, שלבי הנוק-אאוט בוטלו לטובת בית גמר, לראשונה נקבע כי על גב החולצות יתנוססו מספרים והזמנות רשמיות נשלחו לרחבי תבל. לציון 25 שנים לכהונתו של ז'יל רימה כנשיא פיפ"א שונה שמו של הגביע מ"ויקטוריה" ל"גביע ז'יל רימה". עולם הכדורגל לבש חג, ואז החל האוויר מהבועה להתרוקן.

רבות ממדינות אירופה שנפגעו במלחמת העולם השניה, ביניהן אוסטריה, בלגיה, צרפת, טורקיה ואפילו הונגריה הנוצצת, הודיעו שלא יבואו כי אין בכוונתן להפוך לבדיחה של הטורניר. גרמניה נדחתה וגם הודו, שהתעקשה לשחק ברגליים יחפות. המקרה של איטליה היה אף חמור יותר. התאונה האווירית שהרגה את כל שחקני טורינו הגדולה ב-1949 פגעה קשות במחזיקת גביע העולם ב-1934 ו-1938, שהחליטה בחוסר רצון ועם ברכת האפיפיור לשוט לדרום אמריקה בספינה בניסיון להגן על תוארה. אם זה לא הספיק, כשנה לפני הטורניר אסרה ההתאחדות הברזילאית על הקבוצות לשחק מול קבוצות מארגנטינה. בתגובה החליטה ההתאחדות הארגנטינאית להחרים את הקופה אמריקה שנערך בברזיל והודיעה על פרישתה מהשתתפות בטורניר גמר גביע העולם.

בגלל שלטורניר התייצבו רק 13 נבחרות, שובצו לשניים מהבתים 4 נבחרות כ"א, בבית 3 היו שלוש נבחרות ובבית 4 רק שתיים, כך ש-0:8 קליל על בוליביה הספיק לאורוגוואי כדי להבטיח את מקומה בבית הגמר. גם נושא המתקנים לא עבר חלק, על אף שפיפ"א נענתה לבקשת הברזילאים והעניקה להם שנה נוספת להכנות. עיריית ריו דה ז'ניירו התהדרה בהקמת איצטדיון הענק על שם "העיתונאי מריו פיליו", המוכר בשם מרקאנה, אך בזמן המשחקים עדיין לא הושלמו שבילי הגישה למתקן וחדרי ההלבשה. כבר בסיבוב הראשון נפצע שחקן נבחרת יוגוסלביה בראשו במסדרון היציאה לדשא וחברו נפגע מזריקת חפץ שנזרק מהיציע. שניהם עלו למגרש מסוחררים ונבחרתם פינתה דרך לברזיל, שעלתה לשלב המכריע. עבודות הבניה, למי ששואל, הסתיימו רק בשנה שלאחר מכן.

עוד קודם לנפילתה של הסלסאו ממרום רף הציפיות לתהומות הייאוש, הייתה אנגליה הקורבן המרכזי לחטא היוהרה. מולדת הכדורגל, שהחרימה את הטורנירים הקודמים, השתתפה לראשונה במשחקים ונחלה אכזבה עצומה. האנגלים אמנם גברו על צ'ילה, אבל נכנעו 1:0 ליריבתם הספורטיבית הגדולה ביותר דאז, ארצות הברית, במה שנחשב לאחת ההפתעות הגדולות ביותר בתולדות המפעל. חלק עורכי הספורט בממלכה, שהיו בטוחים שנשמטה ספרה בתוצאה שנשלחה אליהם, פרסמו ביום המחרת שאנגליה הביסה 1:10 את האמריקנים, ולא שהפסידה 1:0. בהמשך מעדה נבחרת שלושת האריות גם מול ספרד, הודחה, ובשער הטיימס הבריטי פורסמה המודעה הבאה: "לזכרו של הכדורגל האנגלי, שמת בריו דה ז'ניירו ב-2 ביולי 1950. מצטערים על לכתו, מעגל החברים וחובביו. נוח על משכבך בשלום. הגופה תובא לשריפה והשרידים יועברו לספרד".

המשבר של ברזיל היה אפילו גדול יותר. לבית הגמר עלו המארחת, אורוגוואי, שבדיה וספרד. ניצחונות על שתי האירופאיות העבירו את ההכרעה למשחק לוהט בין הדרום אמריקאיות. המדינה כולה התמרקה לרגל מה שהוכרז כגמר הגדול, כאשר תיקו היה מעניק את הגביע לסלסאו. המקומיים לא תיארו לעצמם מצב בו היד המניפה לא תהיה ברזילאית. למרות שבנתוני פיפ"א נכתב כי באופן רשמי היו 174 אלף צופים באיצטדיון, טוענים בברזיל כי 203,850 אנשים נדחסו ביציעי המרקאנה, כמות הצופים הגדולה ביותר במשחק בהיסטוריה של הספורט. וכולם היו בטוחים שהגביע נשאר בריו. כותרות עיתוני יום המחרת כבר הודפסו ומנהלי הנבחרת הכינו לשחקנים שעוני יוקרה בהם נחרט הכיתוב "אלופי העולם". איש לא לקח בחשבון את אורוגוואי הלוחמנית.

בדקה ה-47 עלו המארחים ליתרון וברזיל החלה בחגיגות. גם שער השוויון של סקיאפינו בדקה ה-66 לא הדליק נורה אדומה, או תכולה, אצל המקומיים. 11 דקות לסיום הכניע אלסידס גיג'יה את ברבוסה, ולפתע האיצטדיון נדם. שריקת הסיום של ג'ורג' רידר האנגלי הותירה את כולם בהלם. "המרקאנה, המרקאנה הגדול, הפך לים של דמעות", תוארה ההתרחשות במארקה הספרדי. "הברזילאים בכו משום שהפסידו ולא האמינו, האורוגוואים משום שזכו ולא האמינו. אבדוליו וארלה, הקפטן שקיבל את הגביע מידיו של ז'יל רימה על הדשא, בלי שום טקס, הודה שנים לאחר מכן: 'אם היינו משחקים את המשחק הזה 100 פעמים, היינו מפסידים ב-99 מתוכם'".

הכותרות שהוכנו מראש מצאו את מקומן עד מהרה בפחי האשפה. בבוקר שאחרי הכשלון של 16 ביולי 1950, שזכה לכינוי "מרקאנאסו", זעקה אחת הכותרות בעיתונות המקומית: "הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה של ברזיל". 5 שנים בלבד אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, הברזילאים ראו עצמם מחוללים בדיוק כמו אזרחי אירופה השסועה. כותרת אחרת תיארה את המשבר בצורה החריפה ביותר בהייתה אז בנמצא: "הירושימה שלנו!".

הדפס