$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
ליגת העל 2023-2024
קבוצה מש’ נצ’ הפסד % נק’
1 מכבי תל אביב 23 20 3 87%
2 הפועל תל אביב 22 16 6 72.7%
3 מכבי עירוני רמת גן 22 16 6 72.7%
4 הפועל חולון 21 12 9 57.1%
5 הפועל ירושלים 21 12 9 57.1%
6 בני הרצליה 22 11 11 50%
7 עירוני קרית אתא 22 11 11 50%
8 הפועל עפולה 23 10 13 43.5%
9 הפועל חיפה 23 10 13 43.5%
10 עירוני נס ציונה 23 9 14 39.1%
11 הפועל אילת 21 6 15 28.6%
12 הפועל באר שבע/דימונה 21 5 16 23.8%
13 הפועל גליל עליון 22 5 17 22.7%
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מבול של טעויות: הסיבות שהורידו את הרצליה

מהמאמן, לשחקנים, דרך ההנהלה ועד הקהל. הכתובת הייתה על הקיר, אבל מי האשמים בהתרסקות?

עמרי מנהיים  17.05.19 - 13:23

בקיץ 2018, כשבני הרצליה בנתה את עצמה מחדש אחרי עונה לא טובה, ראשיה סימנו את מקומות 1-4 כמטרה ריאלית. הסגל נראה נוצץ והציפיות היו בשמיים, אבל במאי 2019, היא מוצאת את עצמה יורדת לליגה הלאומית, מחזור אחד לפני הסיום - ואין איך לומר זאת אחרת: בני הרצליה של עונת 2018/19 היא כישלון קולוסאלי, אחד הגדולים בספורט הישראלי בשנים האחרונות. הקבוצה מהשרון, בעלת תקציב שנמנה על החצי העליון בליגה, עשתה טעות אחר טעות, שברה שיא מועדון של 12 הפסדים רצופים, ובסופו של דבר הגיעה אל ההתרסקות הבלתי נמנעת. הנה רשימת הסיבות שהורידו את הרצליה מהבמה המרכזית של הכדורסל הישראלי.

המאמן הראשון
עוד לפני שגאשפר פוטוצ'ניק הוכרז כמאמן באופן רשמי, רוב הסגל הוחתם והורכב במהלך הקיץ על ידי היו"ר וראש המערכת המקצועית, אלדד אקוניס. המאמן הסלובני קיבל למעשה סגל "מוכן", אם כי לפני שפוטר - טען שהיה לו חלק בבחירת השחקנים. אבל אם כך הדבר, מדוע הוא לא הוכרז כמאמן לפני ההחתמות? ואם לא, כפי שנראה בפועל - האם לא צריך להיות למאמן יותר "סיי"? ב-NBA ככה זה עובד, בליגה הישראלית פחות.

אקוניס והרצליה לקחו בקיץ הימור עם פוטוצ'ניק. אחרי שלא הצליחו להגיע לסיכום עם מאמנים ישראלים שקיבלו הצעות נמוכות, החליטו במועדון ללכת על הסלובני בן ה-38. הוא הרשים את את ראשי הרצליה כאשר פגש אותם ביורופקאפ, אבל התקשה עוד מההתחלה כמאמן בארץ הקודש. הכימיה עם השחקנים לא היתה מספיק טובה מההתחלה וללא כל היכרות עם הכדורסל הישראלי, פוטוצ'ניק אכן לא הצליח להתסגל ואחרי חמישה הפסדים רצופים שילם את המחיר. "היו בינינו חילוקי דעות בכמה נושאים מהותיים, ולאור הנסיבות הגענו למסקנה שעלינו להיפרד", הוא אמר בהודעת העזיבה שלו.

חמישה זרים, וגם הם לא מספיק טובים
העונה הקודמת הייתה גם היא מאוד לא מוצלחת עבור הרצליה, אבל בסופו של דבר היא הצליחה להינצל. גם אשתקד, בהרצליה קיבלו החלטה קונספטואלית לוותר על מענק המנהלת בסך רבע מיליון ש"ח ולרשום חמישה זרים מלכתחילה. אם בעונה שעברה עוד היה לזה צידוק כי הקבוצה שיחקה באירופה - מדוע הנוסחה הזו חזרה שוב העונה? בסופו של יום, הוחתמו שני זרים יקרים (ג'ף אדריאן ומייקל דיקסון ג'וניור) ועוד שלושה בעלות נמוכה יותר - הילטון ארמסטרונג, בוגדן בליזניוק וג'יימס רובינסון - שנתנו תפוקה לא מספקת וייצרו עומס מיותר בסגל. בשורה התחתונה: סגל עמוס (מדי) ביותר מדי שחקנים בינוניים וגם ויתור על 250 אלף ש"ח, בהם אפשר אולי היה לעשות שימוש טוב יותר.

דיקסון, שהגיע על תקן של כוכב ונראה כמועמד לגיטימי לתואר מלך הסלים, התברר מהר מאוד כשחקן בעייתי מחוץ למגרש וככזה שמחפש בעיקר לשפר סטטיסטיקה אישית. לאור האכזבה ממנו, השחרור היתה בלתי נמנע. בליזניוק (6.5 נקודות למשחק) ורובינסון (9.2 נקודות) שרדו את הניפוי, אבל שניהם הציגו עונה חלשה במיוחד, בטח ובטח כשמצפים מהם לתת תרומה של שחקנים זרים.

דווקא ארמסטרונג
הזעזוע המקצועי הראשון בהרצליה היה השחרור של ארמסטרונג, עוד לפני הפיטורים של פוטוצ'ניק. באותם ימים ברור היה שחייב לבוא שינוי, אם כי דווקא הסנטר הוותיק אמור היה לקבל יותר ימים של חסד. "שיחררנו את הזר הלא נכון", אמר בזמנו גורם בצוות המקצועי בהרצליה. ארסמטרונג אמנם קלע 6.5 נקודות בלבד למשחק, אבל היה עוגן הגנתי - בקבוצה שבה ההגנה לא הייתה החלק החזק. "הארגון הזה דפוק לגמרי ואלדד הוא זה שצריך להיות מפוטר", הוא כתב באינסטגרם לאחר ששוחרר. פוטוצ'ניק לא היה בעד המהלך (טרם פיטוריו), בזמן שבליזניוק, רובינסון ודיקסון היו (והמשיכו להיות) לא מספיק משמעותיים/טובים, וזה עוד לפני שדיברנו על מי שנחשב לאכזבה הגדולה ביותר.

מה עובר על ג'ף?
בקיץ, אדריאן הודיע לקבוצה שהוא מנצל את אופציית היציאה ועוזב, אבל בחלוף זמן קצר נמלך בדעתו והחליט לחזור לעונה שלישית. אבל זה לא היה אותו אדריאן של העונה הראשונה ושל החצי השני של העונה הקודמת. הוא נראה כבד, חסר חשק, כאשר בעיות בחייו האישיים בוודאי לא עזרו. אחרי פתיחת העונה הגרועה שלו, בהרצליה קיוו שהוא ישחזר את השיפור בחצי העונה הקודמת - אבל זה בושש לבוא. אדריאן העמיד את ממוצעיו הנמוכים בישראל - 12.5 נקודות (כמעט 5 פחות בהשוואה לעונה הקודמת) ו-7.8 ריבאונדים - כאשר כל אלו מלווים בשפת גוף לא טובה לעיתים קרובות מדי. "זה לא הסוף לאף אחד מאיתנו", סיפר אדריאן, באמירה שמראה עד כמה באמת מפריעה לו העובדה שהקבוצה ירדה. "כדורסל בשבילי הוא ללא גבולות. אני זכיתי לשחק כדורסל, אני לא אחשוב מחשבות שליליות ואנסה להישאר חיובי".

קבוצת התקפה רעה
זה היה סמלי שהפוזישן הלפני אחרון בעונה של הרצליה כלל החטאת עונשין של אקסבייר ראת'ן מייז. הרצליה דורגה שניה מהסוף באחוזים מהקו העונה, עם 68% הצלחה בלבד, אבל זה לא הכל. שימו לב ליתר המספרים המעידים על החולשה ההתקפית שלה: 76.9 נקודות בבמוצע למשחק (אחרונה בליגה), 16.5 אסיסטים (לפני אחרונה בליגה) למשחק ומדד קבוצתי כולל של 81.1 (לפני אחרונה בליגה).

הפציעה של גייב לוין
להרצליה גם לא היה מזל העונה, כשלא מעט שחקנים מחסירים משחקים בשל פציעות שונות. אבל הפציעה של הפורוורד המתאזרח שינתה מאוד את התכניות, במיוחד בחוק הרוסי. הרצליה בנתה על חמישיה חזקה עם שני גארדים זרים (שאמורים היו להיות טובים יותר), כארם משעור בעמדה 3, לוין ב-4 ואדריאן ב-5. אבל לוין נפצע ביד עוד בהכנה והחל לשחק רק במחזור ה-8. כשחזר, אפשר היה להבין למה הרצליה כל כך חיכתה לו: הוא הציג סל יכולות מרשים - אתלטיות יוצאת דופן וקליעה טובה - כשהוא תפס גם את העיניים של הקבוצות הגדולות יותר. 12 משחקים בלבד הרצליה נהנתה ממנו, עד שנפצע שוב באגודל בסוף פברואר וגמר את העונה.

פארסת עופר ברקוביץ'
אם יש אירוע שמתמצת בצורה מושלמת את העונה של הרצליה, זו קדנציית הבזק של ברקוביץ', שהחליף את פוטוצ'ניק. שני משחקים בלבד היה במועדון המאמן שהביא בין היתר את אשדוד לגמר הפיינל פור, אבל הסיפור היה המחלוקות הפנימיות בתוך ההנהלה שבסופו של דבר הביאו לסיום דרכו. אקוניס היה זה שחתר למנות את ברקוביץ' מלכתחילה, אבל כאמור אחרי תקופה קצרה במיוחד, החליט הבעלים לני רקנאטי לפטר את המאמן, בניגוד לדעתו של אקוניס, ולהחזיר את אריק שיבק. אותו שיבק, שהרצליה לא ממש "התאבדה" כדי להשאירו בקיץ. העניין הוא שהתוצאות לא ממש השתנו, גם עם שיבק, והסוף ידוע לכולם.

איפה הקהל?
קחו לדוגמה את המשחק הביתי מול הפועל ירושלים בשבוע שעבר. החרב היתה על הצוואר, אבל הרוב היה אדום, פרט למאות בודדות של אוהדים, שהגיעו לתמוך בקבוצה שלהם. בכלל, זה כבר שנים שהרצליה היא קבוצה לא ממש מעניינת, ולראיה - רק 960 צופים נכחו בממוצע במשחקי הבית שלה העונה, כשרק באילת ואשדוד נרשמו ממוצעים נמוכים יותר. בליגה הלאומית, תהיו בטוחים שהמספר הזה רק יילך ויירד.

חוסר כימיה
זה, אולי, הסעיף החשוב ביותר - שמלווה את הרצליה מאז פתיחת העונה. לא תחת פוטוצ'ניק, לא תחת ברקוביץ' ולא תחת אריק שיבק. כי הרי, אם השמות בלבד היו משחקים כדורסל, הסגל הזה של הרצליה היה שווה פלייאוף בוודאות, בטח ברמת הכשרון. לזכותה ייאמר, שהיא כל הזמן ניסתה לשנות: מאמנים באו והלכו, זרים הוחתמו ושוחררו, אבל חיבור אף פעם לא היה שם. לא בין השחקנים לבין עצמם ולא בין השחקנים למאמנים.

אפילו שחקן על כמו ג'רום דייסון, שהגיע בכסף ענק במקומו של דיקסון, לא הצליח להוציא את העגלה מהבוץ, שכן גם עם שיבק, הדברים לא הלכו חלק. אחרי הניצחון בנהריה, בו השאיר בדקות הסיום את דייסון, אדריאן ומשעור על הספסל, אמר המאמן: "רק מי שאני אאמין בו, ישחק. עשיתי דברים נגד האני מאמין שלי, הפעם החלטתי לעשות אחרת". הדברים הללו רק חשפו את הבקיעים בין שיבק לחלק מהכוכבים, שדווקא חזרו לרוטציה כרגיל במחזורי הסיום - והתוצאות, נאמר בעדינות, לא היו מספקות.

פרנצ'ייז כושל
אלדד אקוניס הוא אחד הקולות הבולטים בדירקטוריון במנהלת שתמכו בכינון הפיינל פור, מתוך מחשבה לתת לקבוצות הקטנות סיכוי לאליפות. הוא אכן נתן: הפועל חולון, גלבוע/גליל, מכבי חיפה, הפועל ירושלים ומכבי ראשון לציון זכו באליפויות ראשונות בתולדותיהן בפיינל פור. והרצליה? היא אפילו לא הייתה קרובה.

למעשה, היא העפילה פעמיים בלבד לפיינל פור (2007 ו-2008), עוד כשהייתה בני השרון, ומאז 2011, כשהיא "בני הרצליה" בלבד, היא גם לא היתה קרובה לתואר כלשהו ולא הגיעה אפילו לחצי גמר הגביע. בשמונה השנים הללו, היא הצליחה לעלות בסך הכל פעמיים לפלייאוף (2015 ו-2016), ופרט לשתי העונות של מיקי גורקה - גם פיטרה לפחות מאמן אחד במהלך העונה. אפשר לומר שבשנים האחרונות, היא פשוט הפכה לקבוצת תחתית מובהקת, ולכן - קשה למצוא מישהו מופתע היום, כשהרצליה מוצאת את עצמה בלאומית.