בקיץ 2019 חזר עומרי כספי ליבשת הישנה ולמכבי תל אביב. ואחרי שנדמו חגיגות החתימה והשיבה לארץ הקודש, החלו משחקי האימון. ועמם גם החלו המבטים הנבוכים/מלגלגים של אלו שצפו בהם. כי כספי, בגיל 31 בלבד, נראה היה כמו שחקן עבר. כולל כרס לא מחמיאה. כולל זריקת סבתא בלתי ניתנת לצפייה. כולל אי התאמה מובהקת לעמדה מספר 3, בה ניסה אותו לרגע יאניס ספרופולוס. מה שהרגיש כמשימה בלתי אפשרית לאיש שהאתלטיות, הגמישות או הזריזות נראו כמי שניטלו ממנו לבלי שוב. והכל כבר היה ערוך ומוכן להשקת מסיבות הרעל המתבקשות במחוזותינו נוכח הפלופ הצפוי.
ואז החלה עונת היורוליג. משחק ראשון, מול חימקי, הסתיים בהפסד אבל עם נתונים סטטיסטיים סבירים פלוס. משחק שני, מול ריאל, והוא כבר חש ברע וצופה מהספסל. ואז הגיע רצף. אמנם רצף קטן, ברמת הרצפון, אבל של משחקים בהם נזכרנו מה שווה עומרי כספי. ואולי, יש לומר, למדנו (מחדש) מה שווה האיש וכמה שווה האיש, בחמישה משחקים וחמישה נצחונות של דומיננטיות מוחלטת. של יתרון בלתי סביר ובלתי מוכר בעליל שנוצר למכבי תל אביב פתאום, עם 4 ישראלי, על פני היריבות שלה למפעל. והנתונים? הנתונים היו מצוינים, כולל 12 נקודות, 72% ל-2, מעל 5 ריבאונדים, מעל 3 אסיסטים, מעל 4 עבירות שסחט ומדד יעילות 18.3. בכ-21 דקות ממוצעות בלבד. שכדי לסבר את האוזן והעין, יובהר שזה מדד שמיקם אותו בצמרת הגבוהה של מצטייני הליגה השניה בטיבה.
אבל לא על המספרים לספר ידעתי, אלא על הכדורסל. כי לתקופה קצרצרה, בת פחות מחודש ימים, קיבלנו הזדמנות לצפות ולהעריך. ולהבין עד כמה כספי פיזי וגבוה. ועד כמה גבוה גם אייקיו הכדורסל שלו. ועד כמה הוא קטלני כשהוא מקבל כדור, מישיר מבט אל השומר, ומגיע אל הטבעת דרכו. ועד כמה שהוא טוב לכדורסל. ועד כמה שהוא טוב בכדורסל. עד כמה שהוא ממש טוב בכדורסל. כלומר, בכל האספקטים של הכדורסל. כי היה גם את הדו קרב בינו לבין תומר גינת, במשחק לכאורה חסר חשיבות במסגרת גביע ווינר. וכספי, כמו טורף שמסמן טריטוריה, לעס, כתש, פירק, ריסק והשמיד, במעשים ובהרבה מאוד דיבורים, את הפורוורד הצעיר והמוכשר שנדמה היה שקורא עליו תיגר.
ושם זה נגמר. איפשהו באזור אמצע נובמבר 2019 הסתיימה לה תקופת החסד הכמעט אחרונה, טרם כתב לו הגוף הבוגדני של עומרי כספי את הפרק האחרון בקריירה המפוארת.
נובמבר 2019 - הרגע בו הסתיימה תקופת החסד הכמעט אחרונה (אלן שיבר)
והאמת, כשחושבים על זה, אין אירוני מכך שדווקא כספי, מכל ספורטאי העל שידענו, נאלץ לפרוש בשל בעיות פיזיות. כי לאורך השנים התרגלנו להעריץ את הקטנים והרזים. נו, אתם יודעים, גאונים כחושים ומיוסרים כמו עודד קטש או יוסי בניון שמכים בגויים הגדולים; גאונים נמוכי קומה דוגמת עמוס מנסדורף או אייל ברקוביץ', אך ממזריים באותה המידה, שיודעים להשחיל למגושם שמולם בין הרגליים. ואם נחריג לרגע את הגיבורים האולימפיים שלנו, מצאנו עצמנו לרוב בצד של הקטנים. וכספי מעולם לא היה כזה. ודווקא הוא, זה שיכול היה ליריבים שלו לא רק בכשרון ובשכל, אלא גם בסנטימטרים, שרירים וקפיצים, דווקא הוא קמל גופנית ופורש טרם עת.
לא במקרה בחרתי להתחיל את הטור הזה דווקא ברגעי יורוליג משלהי הקריירה. עומרי כספי אמנם היה החלוץ שלנו בליגה הטובה בעולם, כזה ששיחק וכיכב לצידם מול נגדם של הטובים ביותר, אבל דומה שמעולם לא קיבל לגמרי את הריספקט על שחקן הכדורסל שהיה. אולי כי הוא אף פעם לא כדרר כמו קטש. אולי כי לא קלע כמו ברקוביץ'. אולי בגלל שמודל הניהול ההורי שלו, לפחות אז, היה קשה לעיכול. אולי כי הדרך הישירה ואולי הבוטה שבה התנצח המחנה שלו עם מכבי תל אביב, עם מאמנו בגליל ועם לא מעט אחרים גרמה לעיתים לאי נוחות. ואולי גם בגלל הפקשושים בקריירה, כמו הטרגדיות הספורטיביות שמנעו ממנו פלייאוף בכלל ובגולדן סטייט בפרט או כמו חוסר היכולת לסחוב את נבחרת ישראל על גבו ביורובסקט הביתי בשנת 2017. אולי ואולי ואולי. וכל האולי הללו עשו עמו אי צדק, כי לא היה באף אחד מהם כדי למזער או להקטין את איכות הכדורסל. כדורסל שלא זכינו ליהנות ממנו מספיק מקרוב או קרוב מספיק.
בשורה התחתונה, שלא מטשטשת למרות הפקשושים, עומרי כספי היה שחקן כדורסל עצום. גם בגרסתו הפרועה והצעירה. גם בגרסה הבוגרת, המנוסה, המכילה והמנהיגותית של האיש שחווה וראה כמעט הכל. כמה עצום? אני אגיד לכם. עומרי כספי הוא גדול שחקני הכדורסל בישראל בכל הזמנים. יותר מכולם. ונכון, הוא לא זכה ביורוליג או בגביע אירופה לאלופות. אבל בזמן הזה הוא היה עסוק בלהתחרות, מדי ערב, על פודיומים עליהם אף ישראלי לפני כן לא דרך. ונכון, הוא לא הצליח להוביל את נבחרת ישראל להישגים יוצאי דופן, אבל הוא כן לקח את הכדורסל הישראלי לפסגות שלא ידע עד אז. ובזכות עומרי כספי, ורק בזכותו, יוכלו הבאים בתור לחלוף על פניו בדרך לפסגות מרשימות וגבוהות אף יותר.
היה החלוץ שלנו בליגה הטובה בעולם, אבל לא קיבל מספיק ריספקט (GETTY)
לאנשים מן הישוב קשה להפנים איך זה להיות גבר צעיר, בן 33 בסך הכל, וכבר לנסח הודעת פרישה. הקומיקאי ג'ורג' ברנס אמר פעם שפרישה בגיל 65 היא רעיון מגוחך, שהרי כשהוא היה בן 65 עדיין סבל מפצעי בגרות. וזה בגיל 65, כן?
משונה להיפרד מהכדורסלן עומרי כספי. הרי רק אתמול שמחנו איתו כשנבחר בדראפט. ורק אתמול חגגנו איתו עוד הישג היסטורי. ורק אתמול כאבנו איתו כשנפצע שוב. וכל זה קרה ממש אתמול. אז היום הזדמנות טובה להגיד שנהנינו ממך, עומרי כספי. נעמת לנו מאוד. תודה רבה.
אה, ועוד דבר אחד קטן לסיום, מיסטר כספי. אם במקרה תחליט לחזור בך, עכשיו או בהמשך, אל תהסס ואל תתבייש. אנחנו נחכה בסבלנות.
אם תחליט לחזור בך, אל תהסס. נחכה בסבלנות (GETTY)