הלגיונר הנעלם

עם ממוצע של מעבר קבוצה פעם בשנה ומוניטין בעייתי אצל המאמנים בישראל, שלומי אדרי יצא לחפש את עצמו. בקארל צייס יינה הוא חזר לעניינים

אבישי תורג'מן  03.12.11 - 11:20
עוד נציג בגרמניה. שלומי אדרי
עוד נציג בגרמניה. שלומי אדרי
תחילת כתבהמכבי הרצליה, הפועל פתח תקוה, בני סכנין, הפועל חיפה, מכבי נתניה, הכח עמידר רמת גן, הפועל עכו, אחי נצרת, מכבי השקמה/רמת חן והפועל רמת גן. זו רשימת קבוצות שבהן שיחק שלומי אדרי, החלוץ בן ה-29 שמוכר לאוהד הממוצע בעיקר בעקבות ההחמצה ההיא במשחק האליפות של מכבי ת"א ב-2003. מדובר בממוצע של קבוצה חדשה בכל שנה, לאורך כל הקריירה. ברוב המקרים כששחקן עובר כל כך הרבה קבוצות זה אומר שהוא לא מוצא את עצמו או לא ממצה את יכולותיו. והאופציה השניה היא בדיוק המקרה שלפנינו.
אדרי גדל ושיחק בקבוצת הנוער של מזכרת בתיה, לאחר מכן עבר לקבוצת הנוער של מכבי חיפה ואז החל להתגלגל בקבוצות הבוגרים של הביצה המקומית. עוד בקיץ שעבר ניסה לעשות את המהלך ולעבור לשחק בחו"ל, כשטס לרומניה על מנת לחתום בקבוצה מהליגה השניה, מהלך שכשל ואילץ אותו לרדת עד לליגה א' (מכבי השקמה/רמת חן) לחצי עונה.
 
"הייתי צריך להתאוורר מהכדורגל בארץ", מגלה אדרי. "בסך הכל המצב בארץ הוא שהשם שלי אצל מאמנים הוא לא הכי טוב, אז זה היה צעד מתבקש מבחינתי. חבל הצלה". סוכנו דדה חדד, שהניע את המהלך, אמר כי הוא פשוט רצה להציל לשלומי את הקריירה, והדרך היחידה האפשרית הייתה גלות בחו"ל. "חשבנו על קפריסין, אבל בחרנו ללכת על תרבות שונה לגמרי", מסביר חדד.
כאן נכנסת לתמונה קרל צייס יינה (Carl Zeiss Jena), קבוצה מהליגה השלישית בגרמניה המייצגת את העיר המזרח-גרמנית יינה הממוקמת כ-100 ק"מ מהגבול הצ'כי. יינה הייתה בעבר חברה קבועה בליגה המזרח-גרמנית הראשונה, לפני נפילת החומה, אך מאז האיחוד היא מתנדנדת בין הליגה השניה לשלישית. עם זאת, עברה המפואר לא היה מבייש קבוצות שכיום נחשבות גדולות בהרבה. בין שנות השישים לתחילת השמונים יינה זכתה ב-3 אליפויות וב-4 גביעים וב-1981 הגיעה עד לגמר גביע המחזיקות עם ניצחונות על רומא, ולנסיה ובנפיקה. כיום משחקים שם יאן שימק, קשר נבחרת צ'כיה שבעבר שיחק בין היתר בהאנובר ובשטוטגרט, ואלכס פוקס, ששיחק עם גל אלברמן במנשנגלדבאך. וכן, היום זו גם הקבוצה של אדרי.
 
התגובה הטבעית של אוהד כדורגל ישראלי ממוצע למשמע קבוצה שכזו, שאיננה נמנית על אחת הליגות הראשונות הבכירות ביבשת, תהיה כנה: למה לעבור לשם? ובכן, הסיבה הראשונה והלגיטימית היא כי פשוט לא היו הצעות מעניינות בארץ. סיבה שניה, שהפתיעה עמוקות את השחקן ואת סוכנו, נוגעת לתנאים שהקבוצה מציעה - 12 מגרשי אימון, חדר כושר, שתי בריכות (מחוממת ורגילה), סאונה ובריכה קפואה בתוך חדר ההלבשה, וכמובן מטבח שעוזר לשמור על תזונה נכונה. ומעל לכל, איצטדיון שמכיל 12,900 מקומות ומאכלס מדי משחק כ-7,000 אוהדים, לצד כמה נציגים מכלי התקשורת שמגיעים לסקר. אה, ויש גם מסעדה ביציע ובתאי המוזמנים.
 
"הייתי פשוט בהלם כשהגעתי לפה, אלה תנאים אחרים ודרך חשיבה אחרת", מספר אדרי, שמודה כי "לא היה קל בהתחלה. לקח לי חודשיים ומשהו רק להבין מה רוצים ממני, וגם כדי להיכנס לכושר". הישראלי הגיע לקבוצה חמישה מחזורים בתוך העונה, ולכן נשלח לשחק במילואים - שם הספיק להבקיע 4 שערים לפני שהוקפץ לקבוצה הראשונה, שמדשדשת בינתיים בתחתית הליגה השלישית.
לגבי החיים בחו"ל והמעבר אדרי די מרוצה, ונהנה גם מהדברים הקשים אליהם לא היה רגיל בארץ כמו שלושה ימים בשבוע של אימונים כפולים, מזג אוויר שונה ותרבות יותר קרירה ומרוחקת. "זה שונה לגמרי מהארץ, אבל בסך הכל זו חוויה. יש לי כבר כמה חברים טובים מהקבוצה. אני מנסה למצות את זה כמה שיותר ולהפיק מזה רק טוב. יש לי חוזה עד סוף העונה ונקווה שנמשיך את ההתקשרות הזו במשך כמה שנים".
 
מבחינה מקצועית הוא גם מגדיר את המעבר כהצלחה וכשדרוג. יש כאלה שיחלקו על כך, בעיקר בעניין ההתקדמות המקצועית, אך העניין אינו הליגה הספציפית או המיקום שלה בטבלה. עצם העובדה ששחקן ישראלי לגיטימי לגמרי מעדיף לצאת להרפתקה שכזו היא שצריכה להדליק אצל פרנסי הכדורגל הישראלי כמה נורות אזהרה. מעבר לשילוב של רצון, תעוזה והתנאים שהובילו את אדרי ליינה, המציאות היא שמעבר לים, גם בליגה שאינה אפילו ליגת משנה ובמקום שכמעט אף אחד בארץ לא שמע עליו, כנראה עדיף על פני התבוססות בביצה הישראלית.
הדפס