בסופו של דבר, בין הפאשלה ההגנתית של הבלמים על המגרש, לבין הפאשלה ההגנתית של השוטרים מחוץ למגרש, מחשבה אחת הסתובבה לך בראש בסוף תשעים הדקות: אובדן דרך. למלכה אין בית, למלך אין כתר, וכל הקבצנים מחכים לנסים בפלייאוף שייערך במרץ הבא.
נבחרת ישראל , קצת כמו מדינת ישראל, היא כזו שבה רגעי החסד מעטים ומקריים, והמציאות נעה בין בינוניות לחולשה. אנחנו יכולים לעשות דאווינים על לטביה, לנסות ולשחק מול צפון מקדוניה (שגם אותה עדיין לא ניצחנו), אבל בסוף - כשאנחנו משחקים מול נבחרת ששווה משהו, מול כל נבחרת אירופית שיש לה שחקן וחצי ברמה גבוהה, אנחנו נתקלים בקיר.
אל תטעו מצמד הספרות שמופיע לכם על לוח התוצאות. אל תתפתו אליו. משחק הכדורגל שנערך הערב באצטדיון טדי היה קרוב הרבה יותר ל-4:0, כמו במשחק הראשון, מאשר ל-2:1. מה היה ההבדל? הלבנדובסקי שישב על הספסל, הרבאק שנעדר מהמפרשים של הפולנים, והתקפה מקרית שנגמרה בשער של דאבור. זה הכל. זו האמת. ואפשר להיות אופטימיים, או להאמין שמשהו אחר יקרה בשנה הבאה, אבל צריך גם להסתכל על המציאות: היצע הכדורגלנים שלנו דל, דל מדי.
תסתכלו על ההרכב לדוגמא: בין ה-11 שעלו הערב למגרש בטדי, עלה אמנם רוב של ליגיונרים (רק שלושה מישראל - שני שחקנים ממכבי ת"א, ועוד אחד מהפועל ב"ש). על הנייר, אפשרות לתת פייט. אבל אז צריך להסתכל איפה בדיוק אותם ליגיונרים משחקים: שניים בסקוטלנד, אחד בסרביה, אחד בהולנד, אחד בסין, אחד בליגה השנייה בבלגיה, ובסה"כ שני שחקנים במדינות כדורגל חזקות: בירם כיאל מצ'רלטון שבצ'מפיונשיפ (שמשחק לפעמים), ומואנס דאבור מסביליה שבליגה הספרדית (שלא משחק בכלל). מהספסל עלו עוד שני שחקנים ממכבי חיפה המשתפרת (אחד מהם גרם לנבחרת לשחק איזשהו כדורגל, דולב חזיזה), והחילוף האחרון באמת היה יותר חשיבה ארוכת טווח, מאשר ניסיון לתת פייט על הדשא (עם כל הכבוד לעילאי אלמקייס).
בסופו של דבר, היצע השחקנים שלנו דל. דל מדי. (צילום: אלן שיבר)
ונכון שהפולנים עלו בהילוך שני, אבל גם בהילוך השני שלהם היה שם ז'לינסקי מנאפולי, גליק ממונאקו, שצ'סני מיובנטוס, ואת הלבנדובסקי שנשאר בחוץ החליף פיונטק, שמשחק במילאן. אמנם מילאן חלשה, אבל עדיין מילאן. אנדי הרצוג אמר, וצדק: זה ההבדל בין נבחרת אירופית דרג רביעי, לנבחרת אירופית בדרג שני. פולין היא לא אריה, אבל מול ג'וק, גם חתול נראה כמו מלך החיות. החלומות שלנו, גם שלי, על נבחרת שהשתנתה התבררו, בעיקר, כעבודה שעשינו על עצמנו. בסוף? זה מה שאנחנו שווים. לטוב ולרע.
ההעפלה של נבחרת ישראל לפלייאוף היא שעשוע סטטיסטי נחמד. היא מדגם בחירות לפני תוצאות האמת. מין אירוע שאפשר לעשות סביבו חישובים, לעסוק בבועה של עצמנו, לפנטז, לעלות לחצי הגמר עם תחושה שמשהו טוב עומד לקרות. אבל האמת היא שבחצי הגמר, נפגוש נבחרת שקרובה הרבה יותר לפולין מאשר ללטביה. ככה שאם לא אם כן לא נמציא נבחרת חדשה במרץ, נייצר שחקנים במעבדה סודית או נלמד טכניקות חדשות בהגנה, אין לנבחרת ישראל באמת מה למכור, וגם אין לה מה לצפות להעפיל לאליפות אירופה. היא לא היתה בין 16, וגם לא בין 24, הנבחרות הטובות ביבשת. ויש גבול כמה אפשר לסמוך על פוקסים.
רגע לפני סוף הקמפיין, אפשר להסתכל ברטרוספקט על הקמפיין כולו: אי אפשר להתכחש לשינויים שכן התבצעו בנבחרת. ליציבות מסוימת, לדקות טובות שבהן דברים כן הצליחו להתחבר, ליכולת של הרצוג להסוות את בעיות העומק ולספק לקהל הרחב נבחרת שאפשר להאמין לה, או להאמין בה. זה מה שמאמן יכול לתרום לנבחרת בינונית ומטה, אחרי משבר אמון ארוך וקשה בין האוהדים לבין הנבחרת שאמורה לייצג אותם. וגם אחרי המשחק המבאס שראינו הערב בטדי, וגם אחרי דקות של איבוד ראשים במשחקים מסוימים, אני עדיין חושב שהרצוג ראוי להזדמנות נוספת.
אבל המשחק הערב המחיש את תקרת הזכוכית של הכדורגל הישראלי: הוא יכול להגיע עד רמה מסוימת, לעתים לתת פייט מעורר השראה, אבל שם הוא נעצר. וכשזה מגיע להתמודדות עם כדורגל אירופי ברמה גבוהה, רק עבודה קשה וארוכת טווח תצליח להקטין משמעותית את הפער מהתקרה (כבר לא מדבר על שבירה). הרצוג יכול להוסיף לנו ולה, כמה סנטימטרים לגובה. לא יותר.
VIDEO
יכול לצמצם את הפער מהתקרה, אבל לא לשבור אותה. הרצוג (צילום: אלן שיבר)