ואף מילה על מסי: הקלאסיקו מזווית אחרת

מחלום על משולש רומנטי ועד אורגזמה ביציע. חוויה מברצלונה

יניב בן חקון  29.10.18 - 10:48
תחילת כתבה

ארוחת ערב סיפקה אותה. זה מה שהיא ביקשה ליום נישואין. אישה צנועה יש לי. שנתיים שאנחנו יחד ולמרות נקודת הציון המרגשת, היא לא ביקשה יותר. "אשמח אם נצא לארוחת דגים טובה לאור נרות", היא אמרה לפני שבועיים, "ואם אפשר שהיא תהיה בנמל של ברצלונה...". בקיצור, מפה לשם מצאתי את עצמי מחפש כרטיס טיסה לבירת קטלוניה ומלון טוב ברמבלה.

אחרי שפיניתי את התאריכים, סגרתי את הפרטים הקטנים ונפרדתי מ-1,500 דולר, חשבתי איך ניתן לתבל קצת את העניינים, להפתיע אותה ולגרום לנסיעה הזו שתהיה בלתי נשכחת. אחרי חמש דקות של סיעור מוחות עלה לי רעיון. 'אם כבר יום נישואין, למה שלא נרענן את מערכת היחסים עם איזה משולש רומנטי', חייכתי, 'נגיד למשל, אני היא ומסי'. חלום רטוב שלי כבר שנים, עכשיו רק צריך שיהיה משחק בקאמפ נאו באותם תאריכים.

תוך כדי גלישה בלה ליגה, התפללתי למפגש אטרקטיבי. מה אגיד לכם, יש אלוהים. 'ב-28 באוקטובר יתקיים בברצלונה הקלאסיקו', קראתי והתרגשתי. "מאמי, זוכרת את הבקשה שלך לארוחת ערב?", התקשרתי אליה. "השאלה אם אתה זוכר?", היא השיבה בקול רך ועדין. "לא רק שזוכר, כבר קניתי לנו כרטיסים לסופ"ש", הודעתי חגיגית, "וזה לא הכל, אנחנו גם הולכים לעשות טריפל". "של הוט?", היא שאלה. "מה פתאום הוט. זה טריפל הרבה יותר אטרקטיבי", השבתי, "אני, את ומסי".

אני מניח שבאופן אישי היא הייתה מעדיפה את רונאלדו, אבל היא יודעת שאני מאוהב בביצועים של הארגנטיני. כבר שנים הוא היחיד שאני מכניס אל חדר המיטות שלנו. זה ההסכם שלנו - בסלון אני רואה כמה כדורגל שאני רוצה, אבל בחדר השינה רק ברצלונה. וכך, לפחות פעם בשבוע אני נרדם עם חיוך על הפנים. "האמת, הגיע הזמן שנראה אותו מקרוב", היא הפתיעה, "חוץ מזה, עם כל הבלגן סביב הפורטוגלי, הדבר האחרון שחסר לו זה עוד משולש רומנטי".

חמישה ימים הסתובבתי עם חיוך בלתי מוסבר. ממש כמו ילד בר מצווה שקיבל חבילה לברצלונה. זה לא שלא הייתי במשחק כדורגל עד היום. ההפך, רק לפני כשלושה חודשים חזרתי מהמונדיאל, עד היום ראיתי עשרות משחקים גדולים ברחבי העולם ומגיל אפס אני יונק כדורגל כאוהד, כעיתונאי וכמאמן, אבל בקלאסיקו לא הייתי. את אלוהי המשחק עוד לא ראיתי.

רק לפני שנה טסתי ללונדון לראות את אלוהי הטניס בגמר המאסטרס, אבל פדרר הפסיד בחצי והשאיר אותי עם התקף קל וחתימה של גרגור דימיטרוב הבולגרי. עכשיו רציתי פיצוי. לא חשבתי שהברק יכול להכות פעמיים.'אני לא מאמין שזה קורה לי שוב', לחשתי בסלון ונשכבתי על הספה. "הכל בסדר?", היא שאלה והמשיכה מבלי לחכות לתשובה: "תגיד כמה עלו הכרטיסים למשחק?". מהר מאוד הפכה הדקירה בבטן לכאב בחזה. "למה, יש לך מישהו שרוצה לקנות?", קראתי בנשימותיי האחרונות.

ניסיתי למכור אותם. אחרי הכל ב-470 יורו כפול 2 אפשר לעשות הרבה דברים טובים, בטח יותר טובים מלראות קלאסיקו בלי רונלדו ומסי, אבל הביקוש היה דל והסכומים שהציעו לי לא כיסו אפילו את הקפה שרכשנו בדיוטי פרי - כן, בקפה אילנ'ס שוחטים אותך כל השנה, לא משנה אם מסי משחק או לא – אז ויתרתי.

'עדיין יש את קוטיניו, פיקה, סוארס, דמבלה, מרסלו, בייל, מודריץ' ושאר כוכבי הלכת', ניסיתי לשכנע את עצמי בטיסה, אבל זה ממש לא עבד. בלי השניים האלה, אפילו בני יהודה נגד בית"ר נשמע לי יותר אטרקטיבי. אם לא די בכך, באל על דאגו שלא אראה גם את אשתי ושמו אותנו בשני קצוות המטוס. מזל שהיה לנו וויי.פיי ויכולנו לעדכן זה את זו.

לידי ישבו שבתאי ואורי לוי. אב ובן. שבתאי היה אוהד מכבי יפו במשך שנים. בולגרי אמיתי, עם סיפור חיים מדהים. ניצול שואה, שהפך ללוחם וגידל משפחה של חובבי כדורגל ישראלי. כשהיה צעיר החברים קראו לו בוכוס, על שם אחד מכוכבי הקבוצה ההיא של מוצי ליאון. הבן, רחמנא לצלן דווקא גדל להיות אוהד מכבי חיפה. הוא גם היה שופט כדורגל, אבל אחרי שזכה לכל הקללות שיש להורי הילדים בארץ להציע, החליט לתלות את המשרוקית.

השניים האלה הם הדוגמא הכי טובה לשינוי שחל כאן בעשור האחרון. הם כבר לא הולכים לכדורגל בארץ. הניהול, היכולת והקללות השאירו אותם בבית. את החלל הם ממלאים עם כדורגל מהעולם. "רציתי לנסוע לבד עם אבא", אמר אורי וגרם לי לצביטה בלב. שבתאי כבר לא ילד. הוא אומנם מדבר, נשמע ולפעמים מתנהג (כך הוא מעיד) כמו בן 13, אבל הוא בן 76 ואורי רצה לצרוב עוד חוויה של אב ובן. אז הם נסעו לקלאסיקו.

תמיד הייתי נגד הטרנד. הישראלי הטיפוסי קראתי לזה, אבל עכשיו הבנתי. נכון, הם לא יראו את מסי, אבל יש משהו במעמד הזה שהוא הרבה מעבר למשחק. למעשה, זה רק תירוץ של אבות ובנים להתחבר. דרך לבנות את הקשר ביניהם ולכתוב זיכרונות משותפים. זה מתחיל אי שם כשהאב לוקח את הבן למתנת בר מצווה ומסתיים כשהבן לוקח את האב למתנת יום הולדת.

חייכתי. רציתי שהבן שלי יהיה איתי בחוויה הזו, אבל הוא לא אז מצאתי את עצמי במסע קניות מצפוני. קניתי כל דבר של ברצלונה כדי "להעביר" את החוויה גם אליו. 'ככה הם עובדים, זה מה שהם עושים לנו', חשבתי לעצמי בכניסה לחנות הרשמית של ברצלונה, 'הם משחקים לנו על הרגש. מכניסים אותנו לחנות שלהם והופכים אותנו בין רגע לילדים קטנים בחנות ממתקים'.

עד שסיימתי להרהר, יצאתי עם כדור קטן, כדור גדול, שלוש חולצות, כפפות שוער, מחזיק מפתחות, נעליים, קפוצ'ון, כובע, כוס, בקבוק, גרביים ופאזל. אה, ירד גשם אז קניתי גם מטרייה. "תראי את הישראלים האלה, קונים כמו חיות", אמרתי לאשתי בתור לקופה, תוך כדי שאני מסמן לה עם העיניים על האבא והילד שהדפיסו את שמם על חולצה של מסי. "לאן הולכים עכשיו", שאלה אשתי. "רצית לראות מוזיאונים, לא?", השבתי ורכשתי כרטיסים למוזיאון של ברצלונה.

בימים של קלאסיקו, עברית זו השפה הרשמית השלישית בברצלונה. יש קטלנית, ספרדית ועברית. אנחנו פשוט בכל חור. עד כדי כך שאיזה תייר בריטי שאל אותי "דו יו ספיק היברו?", עניתי לו: "נו סורי, ג'סט אינגליש", אז הוא המשיך. "כאן מוכרים כרטיסים לקלאסיקו", צעק השלט מעל אחד הדוכנים ברמבלה. כמו כל ישראלי טוב, הלכתי לראות כמה עולה התענוג. "179 יורו לטבעת העליונה?", שאלתי בפליאה. "כן", ענה לי הספרדי בעברית. "וכאן, באמצע המגרש?". "בשורות הראשונות, זה יעלה לך 350 יורו", הוא המשיך בעברית, "אתה רוצה?". כבר לא עניתי לו. במקום זה התקשרתי למומי: "איזה פראייר יצאתי, יש כאן מלא כרטיסים ובגרושים...". "למה אתה בודק כמה עולה אחרי שכבר קנית?", הוא נזף.

רגע לפני שיצאנו מהמלון לכיוון האצטדיון, שאלתי את אורית איפה דגל ישראל. "לא הבאתי אותו בסוף", היא אמרה. "אז איך מומי יראה אותנו דרך המסך?", שאלתי בבאסה, "אולי נכתוב לו שלט קטן? בטוח יצלמו אותנו". מהר מאוד ומבלי להתווכח היא הורידה אותי מהרעיון. אחרי הכל, יום נישואין.

נעמדתי בתחנת המידע לתיירים. לצדי עמד בחור בהיר עטוף בצעיף של בארסה. אני רציתי לקנות כרטיס לרכבת והוא רצה לרכוש כרטיס למשחק. "ליד קו האמצע זה יעלה לך 200 יורו", אמרה לו הבחורה. "זה מאוד יקר", הוא אמר וקנה ב-150 יורו כרטיס ביציע שלי. התחלתי לצחוק. הוא לא הבין מה קרה. "מומי, שומע?", התקשרתי לחבר הטלפוני. "שטויות, כשאתה מהארץ לא לוקחים סיכון במשחקים כאלה", הוא עודד אותי, "חוץ מזה איך יכולת לדעת שמסי יפצע...".

התור בכניסה למתחם האצטדיון זורם. שני מקומיים מבוגרים מספרים שיש להם מנוי שנתי למקומות טובים, שכולל את כל המשחקים, גם ליגת האלופות, ב-1,300 יורו. אמרתי להם שבפעם הבאה שהם חולים, או סתם לא בא להם לבוא למשחק, אני זמין.

ברחבה הפנימית מפוזרות להקות מתופפים שמכניסות אותך לעניינים מהר מאוד. זהו, אנחנו בפנים. או שלא... "אתם יכולים לבוא לכאן?", מבקש מאתנו איש הביטחון רגע אחרי שעברנו את השער עם הברקוד. "המנויים האלה שלך?", הוא ממשיך. "לא, כלומר כן", השבתי, "רכשנו אותם למשחק". מפה לשם מתברר שאסור לבעלי מנויים למכור אותם, אלא רק למסור אותם בחינם. אשתי קיבלה בחילה. אולי אנחנו בהיריון שמחתי. זה היה מהלחץ. "כמה שילמתם עבורם?", שאלה הגברת בזמן שמילאה טופס. "עוד פעם את רוצה לשפוך לי מלח על הפצעים", מלמלתי בעברית והצהרתי, "470 יורו".

הם לקחו לנו אותם, הביאו לנו כרטיסים חלופיים למקומות המיועדים ושלחו אותנו לראות את הקונצרט. אה, כלומר את המשחק. נשבע לכם שבשער הרביעי אני התחלתי את ההולה ביציע. אורגזמה. "קומי, קומי", צעקתי לאשתי בזמן שסוארס רץ לעברנו, "כולם חוגגים ורק את יושבת". אז היא קמה והתחילה לצלם. "לאאאאאא", צעקתי כשנשאר לי אחוז אחד בסלולר, "איך נשלח למשפחה, לחברים, לאוהדי ריאל מדריד?".

אחרי שהשופט גאל את הבלאנקוס, הלכנו לבית קפה בתוך המתחם ושתינו תה חם. חיכינו שהעשן יתפזר. "למישהו יש מטען", שמעתי קול מוכר. הוא הסתובב שם עם הפלאפון ביד כמו מכור המחפש מנה. "דובי, זה אתה?". דובי גולדברג הוא אישיות ירושלמית מוכרת. איש עסקים והבעלים של מחלקת הנוער בהפועל ירושלים. "בן חקון, יש לך מטען?", הוא שאל כאילו נפגשנו במרכז ירושלים.

התיישבנו וחיכינו שישדרו על המסכים את הגולים. הוא בא לכאן הרבה, אני פעם ראשונה. הוא ראה גם את בארסה-אינטר. "תפסת יופי של משחק", הוא אמר, "מזל של מתחילים". מצאנו מטען. "זכית", היה כתוב בהודעה ששלח מומי, "הייתי משלם אלף יורו כדי לראות את המשחק הזה". "איזה קטע, זה בדיוק מה ששילמתי", עניתי עם סמיילי. ושום מילה על חסרונו של מסי!

 

הדפס