זו לא אותה האהבה

על אהדה, מסע עולמי ותשוקה לימים שלא ישובו. סיפור

טל עוזיאלי
טל עוזיאלי  02.11.18 - 18:02
אוהדי כדורגל בארגנטינה (Jam Media, Getty)
אוהדי כדורגל בארגנטינה (Jam Media, Getty)
תחילת כתבה

בקילומטראז' של גזירת קונפטי אני מוכן ללכת ראש בראש עם כל אחד בארץ. תביאו לי את מי שאתם רוצים. לאף אחד אין סיכוי, עדיף לוותר מראש. אחי הקטן ואני היינו יושבים שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים וגוזרים. אולי זאת לא חוכמה גדולה, כי בשכונה שבה אני גדלתי בצפון הרצליה זה היה או לגזור קונפטי או למצוא את עצמך בכלא בגיל 16, וגם זה רק אם היה לך מזל. זה לא מפתיע שהרבה מהחבר'ה שגדלתי איתם מצאו את עצמם אחר כך בתחום של הכנת קישוטים לסוכה, שזירת פרחים, כל מיני מלאכות יד עדינות כאלה. החלק האחר של הילדים מהשכונה קיפד את חייו במלחמת הכנופיות שהשתוללה בעיר באמצע העשור הקודם.

אחי ואני היינו גוזרים, אחר כך מכניסים את חתיכות הנייר לשקיות סנדוויצ'ים ואז לשקיות זבל גדולות. בכניסה לאצטדיון השוטרים היו בודקים בחופזה את השקים ומכניסים אותנו פנימה. את גלילי הנייר של הקופה הרושמת היינו דוחפים לתחתונים. אשכנזים כמונו לא היו בודקים באופן יסודי בכניסה. פירוטכניקה, דגלי פרישה והנפה, בלונים (שגם מהם היינו קונים בכמויות, רחמנות על אבא שלי), הכל טוב ויפה, אבל קונפטי וגלילים הם הבסיס לרגע שבו השחקנים עולים לכר הדשא. על זה נחיה או נמות. היו כאלה שלא היו מתאפקים וזורקים את תכולת השקיות שחילקנו להם בזמן הלא הנכון, ואגב כך מפספסים את הרגע הכי חשוב של קהל במשחק כדורגל, זה שבו השחקנים יוצאים מהמנהרה. פרפרים בבטן, רעידות בחדרי הלב. המשחק מתחיל, בואו נראה מה יש לכם.

הרגע השני החשוב הוא כמובן זה שבו נכבש השער. חיים רביבו אמר פעם שלכבוש שער זה כמו אורגזמה עבור השחקן, אבל מה עם האוהדים? לאן הם יתעלו את האנרגיה ברגע שבו הכדור נושק לרשת? אחת התשובות, ובטח המרהיבה ביותר, היא ה-"Avalancha"  - מפולת שלגים בספרדית. כל יושבי היציע נוהרים קדימה אל הגדרות ברגע השער ויוצרים מפולת. פעם האבלאנצ'ות היו שכיחות בלא מעט מדינות בעולם, אבל היום, בעידן שלאחר אסון הילסבורו ודו"ח ועדת טיילור שהוקמה בעקבותיו, ארגנטינה וצרפת הן בערך המדינות היחידות שבהן מקיימים את הריטואל.
 
יותר משחקני כדורגל, החברים שלי ואני היינו הכי מתלהבים מאוהדים. מזרח אירופה הייתה חזקה, מהקהל ביוון היינו משתגעים, אבל במקום הראשון, קצת מעל ישו ומשה רבנו, ניצבו האוהדים בארגנטינה. נחשפנו לקהל שם לקראת סוף שנות ה-90 כשערוץ הספורט היחיד בארץ, ערוץ 5, שידר את המשחקים.היינו רואים משחקים משם ותופסים את הראש, נושכים את קצות האצבעות, תולשים את השיער. ימים שלמים מדברים על הביצועים מהיציע. מנסים לחקות, לגנוב רעיונות, מתבאסים שזה כל כך רחוק. חלמנו על הבומבונרה של בוקה ג'וניורס, אבל הכי קרוב שהיינו יכולים להגיע אליו זה הבומבונרה של אריאל שיימן ואפי הנמר.

אחרי השחרור לא הייתה כמובן שאלה לאן אני טס. שלושה ימים אחרי שהגעתי לבואנוס איירס, נסעתי לראות את המשחק בין אינדפנדיינטה לולס סארסיפלד במגרש של האחרונה, אחד המודרניים והחדישים בארגנטינה. ישבתי עם קהל החוץ של אינדפנדיינטה משכונת אבז'נדה, "מלכת הגביעים", והקבוצה שנחשבת לשלישית בארגנטינה, אחרי בוקה וריבר פלייט. 14 פסו, 21 שקלים בזמנו, עלה כרטיס לפופולאר, הטריבונה שמאחורי השער שם מתרכזים הבארה בראבה, האוהדים השרופים של הקבוצה. 14 פסו זה כסף קטן מאוד בשביל מקום בגן עדן שעל פני האדמה. יש כל מיני חרטטנים בתחום שמספרים מעשיות כאלה ואחרות, אבל ארגנטינה היא מדינת הכדורגל מספר 1 ובואנוס איירס היא עיר הכדורגל מספר 1 בעולם.

פעם אולי לונדון הייתה יכולה לתת פייט, אבל היום בשביל לראות משחק באנגליה אתה צריך למשכן את הבית או למכור כליה, שלא לדבר על האווירה. לשמחתי, ראיתי בארגנטינה לא מעט שחקנים גדולים. המשחק השני שאליו הלכתי היה בין ריבר לרוסאריו סנטרל באצטדיון המונומנטל, שנמצא על קו התפר בין שכונות בלגרנו ונונייס. כשאתה מגיע לאזור האצטדיון, בניינים רבי קומות טבולים בירוק, אוויר נטול פיח של תחבורה ציבורית מזהמת ומבני תעשייה מטים לנפול, אתה יכול להבין מאיפה קיבלה ריבר את הכינוי "לוס מיז'ונאריוס" (המיליונרים).

גונסאלו היגוואין היה אז בן 19, השחקן הכי מדובר באותה תקופה בארגנטינה ביחד עם פרננדו גאגו של בוקה, ופתח בהרכב של המארחת. ראיתי את פיפיטה כובש באותו משחק, אבל הקהל הביתי התרכז בעיקר במרסלו גז'ארדו ולא הפסיק להריע ל"בובה" ("Muñeco", "Muñeco", שאגו היציעים במונומנטל. היום גז'ארדו עושה עבודה מצוינת כמאמן ריבר). אצל הקבוצה האורחת שיחק אז קילי גונסאלס הגדול. כל מי שראה את ולנסיה המבריקה של תחילת המיליונים לא יוכל לשכוח אף פעם את הדרך האכזרית שבה היא כתשה את היריבות שלה, לא מעט באמצעות קילי וחברו הארגנטינאי, קלאודיו "פיוחו" לופס, ששרפו את קו שמאל והובילו את העטלפים עד לגמר ליגת האלופות.

המורה שלי לספרדית, שהיה בעצמו חולה כדורגל, המליץ לי על מאורו סראטה, שעלה ופרח אז בולס והיה מלך השערים של הליגה. לסראטה הייתה גישה מעשית מאוד לכיבוש שערים, כמו קניות במכולת בשביל אנשים אחרים. הסטת לשנייה את המבט מהדשא וסראטה כבר היה חוגג כדור ברשת, היית הולך רגע לשירותים וסראטה היה מתחבק עם החברים אחרי שהשלים צמד. אפשר רק לדמיין לאן הקריירה שלו הייתה יכולה להגיע אם הוא לא היה מתפתה בגיל כל כך צעיר לכסף הקטארי.

בסופר קלאסיקו לא הייתי, אבל לקלאסיקו דל סור, הדרבי של דרום בואנוס איירס בין לאנוס לבאנפילד, הלכתי גם הלכתי. כריסטיאן פביאני, אקס בית"ר, שיחק אז בלאנוס, כהרגלו בקודש עם כמות מכובדת של קילוגרמים עודפים, אבל מי שצד את עיני יותר מכולם היה סבסטיאן לטו, שחרך את האגפים ועשה כאב ראש למגנים האומללים של באנפילד. בהמשך הוא נרכש על ידי ליברפול אבל כמעט ולא שיחק ואת רוב הקריירה שלו עשה ביוון.

אהבתי מאוד גם את צמד החלוצים של ראסינג קלוב. פאקונדו סאבה, האינטלקטואל גבה הקומה, שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה וכתב ספר על כדורגל. בהליכה הגמלונית שלו היה נראה כאילו הוא מתבטל כר הדשא, ממתין לכדורי גובה שיפגשו את המצח שלו, ממש מתחת לרעמה הבלונדינית המפורסמת שלו. שותפו לחוד, גונסאלו ברחסיו, היה חלוץ צווארון כחול. דחוס, מרוכז, שרירי, לוק של סוור בנמל. כמו בסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק, ברחסיו היה מסתווה על סף הרחבה, מחכה שאחד הבלמים יעשה טעות, ואז עט על הטרף האומלל ומשכין את הכדור ברשת של היריבה, כשהשחקן ששמר עליו מסתכל בעיניים כלות על תוצאות מעשיו. בדיוק באותה השיטה ברחסיו סיים כמלך השערים של קטאניה האיטלקית שנתיים ברציפות, אבל לא הצליח להשאיר אותה בליגה ב-2014.

כמובן שלא ויתרתי על נסיעה למערב העיר שם אירחה סן לורנצו את ולס באחר צהריים לוהט. סן לורנצו, מי שנחשבת מסורתית לקבוצה החמישית בארגנטינה, כבר לא משחקת בביתה ההיסטורי בשכונת בואדו ממנו הוגלתה ב-1979, אבל גלות או לא גלות, האוהדים של סן לורנצו נתנו בראש והיו אלו שהכי הרשימו אותי בדרום אמריקה. החידוש שהם עשו לדספסיטו הוא צפיית חובה לכל אוהד עם כמעט 2.5 מיליון צפיות ביוטיוב.

הייתי גם בבומבונרה מספר פעמים, צפיתי בהורקאן מנצחת את ריבר במגרש של ארחנטינוס ג'וניורס ובזכות קומבינה עם מאבטחים נכנסתי בחינם למפגש בין ראסינג לבוקה באצטדיון חואן פרון באבז'אנדה. אפילו ראיתי את הגול ה-999 בקריירה של רומאריו. היו גם פספוסים כמובן. לא הלכתי למשחק של נואבה צ'יקגו האימתנית ששיחקה אז בליגה הבכירה, לא הייתי במשחק כדורסל ולא הלכתי לראות את אטלנטה, הקבוצה של היהודים משכונת ויז'ה קרספו, ולקלאסיקו שלה מול צ'אקריטה ג'וניורס. אבל ההחמצה הכואבת מכולן הייתה שלא הייתי שותף ואפילו לא ראיתי אף אבאלנצ'ה. תשעה משחקים רשמיים ועוד אי אילו משחקים בטלוויזיה ואף אבאלנצ'ה אחת לרפואה. מסתבר שבתקופה ההיא זה היה פחות באופנה, בטח לעומת ימי הזוהר של תחילת שנות האלפיים.

כמה שנים מאוחר יותר, קרוב משפחה שלי קיבל הצעה לעבוד אצל אחד ממפיצי הסמים הגדולים באירופה. עבודה משרדית כזאת, 9:00 עד 17:00, החזרי נסיעות, תלושים לחג, סלולרי משוכלל. הוא נאלץ לעשות רילוקיישן ומצא לעצמו דירה קטנה ונחמדה במדריד. המסחור הגובר לא עשה טוב לליגה הספרדית, אבל המרחק הקטן ממדריד לליון והפיתוי לראות את הקהל הטוב ביותר בצרפת, זה של סנט אטיין, בתוספת ההזדמנות הכמעט בטוחה להיות סוף סוף חלק מאבלנצ'ה, גרמו לי לרכוש כרטיס טיסה למזרח צרפת, קרוב מאוד לגבול עם שווייץ, וללכת בפעם הראשונה למשחקים בליגה של אלופת העולם.

התכנית הייתה ללכת ביום שבת לקרב הצמרת בין ליון למונאקו ולמחרת לנסוע 60 ק"מ דרומה ולצפות במפגש מרכז הטבלה בין סנט אטיין לקון. ליון עדיין שיחקה אז בסטאד דה ז'רלאן הישן, לפני שיורו 2016 אילץ אותם לבנות אצטדיון חדש, מודרני ואמריקאי ומאובזר שספק אם מתאים למידותיהם ולבטח לא יוכל להתחרות באווירה שהייתה בז'רלאן. העיקר מבחינת פיפ"א ואופ"א הוא אירוע הקצה שנערך במקרה הטוב פעם ב-30 שנה וכמובן שיהיה נוח לתיירי הטורנירים הגדולים שבאים לבזבז כסף על מרצ'נדייז. אין דבר שפחות מעניין אותם מהליגות המקומיות. חוץ מכדורגל כמובן.

ביום המשחק הלכתי לקופות האצטדיון וביקשתי בצורה מפורשות כרטיס לאזור של הבלאגן, אבל כל הכרטיסים לשם אזלו ונאלצתי לשבת מאחורי השער השני, בטריבונה קצת יותר רגועה וליד האוהדים של מונאקו. נביל פקיר העלה את המארחת ליתרון לפני שלוקאס אוקאמפוס השווה במשחק משובח. 17 דקות לסיום קורנטן טוליסו כבש את שער הניצחון עבור ליון, וחוץ מהם שיחקו באותו ערב שמות כמו סמואל אומטיטי, אלכסנדר לקאזט, קלינטון אנג'י (אלוף אפריקה קלינטון אנג'י בשבילכם!), יוהאן גורקוף, ז'ואאו מוטיניו, יאניק פריירה קראסקו ודימיטר ברבאטוב (פאקינג דימטר ברבאטוב!). על הספסל של מונאקו ישבו ברנרדו סילבה וילד בשם אנתוני מרסיאל. אבל אבוי, שוד ושבר, אני לא הייתי יכול לקחת חלק באבלנצ'ות. כאבים עזים ברגל שמאל תקפו אותי ומנעו ממני להסתער במורד היציע יחד עם האולטראס. גם הנסיעה למחרת לסנט אטיין בוטלה. לזה קוראים חרדת ביצוע?

העניין הוא שלאנשים שאוהבים אבלאנצ'ות הסיכויים להיות חלק מאחת הולכים ופוחתים. בעצם הסיכויים לראות אוהדי כדורגל הולך ופוחת. מה שהולך היום הוא צרכני כדורגל שיקנו כמה שיותר חולצות ויעזרו לערך המנייה של המועדונים לצמוח (אלוהים, רק שערך המנייה של המועדון שלי לא תרד, בבקשה!!!). המודרניזם והגלובליזציה עשו הרבה דברים טובים לעולם, אבל מה הייתה ההשפעה שלהם על הכדורגל? התשובה כמובן מורכבת ואי אפשר לתמצת אותה במאמר הכל כך קצר שכתבתי. ובכל זאת, כל טור צריך שיהיה לו סוף, אז נסיים עם דברים שאמר החלוץ האגדי של מכבי יפו, משה אוננה, לירחון "שם המשחק" לפני 20 שנה (היום כל אחד מקבל את התואר אגדי, אבל לאוננה באמת מגיע).

"היו לי חיים טובים מאוד עם יפו, ושום דבר שקורה עכשיו לא יכול לקחת לי את כל הזיכרונות היפים שלי מהקבוצה. איך אחד בן 25 ילך לאהוד את יפו? הוא ילך ישר למכבי תל אביב. אוהדים אוהבים ללכת אחרי קבוצה מנצחת, לא אחרי קבוצה מפסידה. אני לא פסימי, אבל נתקלת בהרבה דברים אמיתיים בחיים שלך? היום גם כדורגל זה בדיוק כמו פוליטיקה ובדיוק כמו כל דבר אחר. מה יש לי לקנא בשחקנים של היום? זה גרוע מאוד להיות מיליונר. מה יכול לרגש מיליונר? אני חושב שכמה שהחיים יותר פרימיטיביים, ככה הם יותר טובים. אם זה היה תלוי בי הייתי חוזר עוד מאה שנה אחורה. ואני מאמן כדורגל כי אני אוהב את זה, ולא בשביל הכסף. כשאתה אוהב משהו, לא אכפת לך גם לסבול בשבילו קצת. אם אתה אוהב אישה, אתה מוכן לקבל גם את השיגעונות שלה".

כמה רחוק תלכו אחרי נבחרת ישראל? ענו על הסקר
הדפס