בקיץ 2001 הגיע למכבי תל אביב עלם צעיר בשם ניקולה ווייצ'יץ'. יחד עם חוסיין בשוק, הוא הובא כדי למלא את החלל של אחד הסנטרים הטובים באירופה, נייט האפמן ז"ל, שניסה להגיע לליגה שהיתה מקועקעת לו על הכתף הימנית. אלא שהאפמן לא מצא קבוצה, ולקראת סוף הקיץ חזר לפתע למכבי. לדייויד בלאט, בעונתו הראשונה כמאמן הראשי ביד אליהו, היה כאב ראש לא קטן: לא היו לו מספיק דקות לחלק לשלושה סנטרים דומיננטיים.
- 21:00: מכבי תל אביב מול וילרבאן במחזור ה-11 של היורוליג, ישיר ב-5SPORT
העניין הוא שהקהל בהיכל התאהב בבשוק מהשניה הראשונה, ולא נותרה למכבי ברירה אלא לשלוח את ווייצ'יץ' להשאלה בווילרבאן הצרפתית. בדיעבד, זו היתה החלטה שעשתה טוב לכל הצדדים - מכבי עלתה לפיינל פור, ניקולה הצעיר התפתח להיות כוכב בקנה מידה אירופי וגם הביא לווילרבאן אליפות ראשונה לאחר 21 שנים שחונות. 17 שנים אחר כך, אפשר לומר שניקולה היה ממעצבי ההיסטוריה של מכבי. אבל מה עבר על המועדון הצרפתי מאז עונת ווייצ'יץ' העליזה? המון, טוב ששאלתם.
וילרבאן היא ככל הנראה הסיפור הכי מרתק ביורוליג העונה - ולא רק בשל עובדת היותה משהו חדש ומרענן בליגה שבה אין יותר מדי תחלופה. אם מסתכלים על זה במאקרו, וילרבאן, מועדון קטן ומשפחתי יחסית, מנוגדת לרוח של היורוליג - ליגה שמחזקת את החזקים, מעשירה את העשירים, מתעלמת מהבינוניים וקוברת את החולמים. בקיץ האחרון היא קיבלה את השיריון לשתי עונות, סוג של אודישן אם תרצו, בצעד שמעיד על המגמה של היורוליג, שרוצה להיפתח לעוד ועוד שווקים, אם אפשר גם כמה שיותר גדולים, ונראית כרגע כקבוצה הגדולה ביותר בצרפת. אבל זה ממש לא קרה ביום אחד.
ווייצ'יץ'. מכיר טוב את ולירבאן (אלן שיבר)
קריסה, צמיחה מחדש וטוני פארקר אחד
וילרבאן הוקמה ב-1948 וראשי התיבות שלה (ASVEL) מורכבים משתי הקבוצות שאוחדו עם הקמתה: Association Sportive Villeurbanne ו-Éveil Lyonnais. היא היתה אחת הקבוצות המצליחות בצרפת עם 10 אליפויות עד תחילת שנות ה-80 והחלה להשתתף באירופה, אבל מטעמים פטריוטים העדיפה לשחק עם מעט זרים או, בחלק מהעונות, בלי זרים כלל. מ-1981 ועד שהגיע ניקולה וויצ'יץ' ב-2001 היא לא זכתה באליפות.
ההגמוניה עברה ללימוז' ולפו אורטז והקבוצה ממזרח צרפת הרגישה מקרוב צניחה חופשית מהי. תוסיפו לסיפור הזה גם טרגדיה: שארל הרנו, נשיא המועדון שהיה גם שנים רבות ראש עיריית וילרבאן, הלך לעולמו בינואר 1990. מחליפו פיליפ שארביו נהרג כעבור שנה בתאונת דרכים והקבוצה נקלעה למשבר כלכלי, עם חובות של 17 מיליון פרנק, ופשטה רגל.
היא בנתה תכנית הבראה עם פריסה של כל החובות לחמש שנים. מה זה אומר? שלפחות ברמת הסגל, מתבססים על שחקני בית. אלן דיגבה עלה מהנוער, דילייני ראד ורון קארי הוחתמו כשחקני חיזוק שהתגלו כהצלחה מסחררת, והמועדון התאושש. לשיא הגיעה וילרבאן עם עליה סנסציונית לפיינל פור של 1997, שם נעצרה רק בידי ברצלונה. אלו היו שנות התחיה מחדש של וילרבאן, שבין 1996 ל-2001 הגיעה לחמישה גמרים בליגה הצרפתית, ובכולם הפסידה. ב-2002, סוף סוף, האליפות חזרה, וילרבאן חזרה.
הצעד הגדול הבא, וככל הנראה הגדול ביותר עבור המועדון (שגם הופך אותו למה שהוא היום) קרה ב-2009: טוני פארקר החליט לרכוש 20% ממניות המועדון. כוכב סן אנטוניו ספרס ניסה בעברו לעשות דבר דומה עם ראסינג פאריס, אך לא הצליח, וכאשר חתם על ההסכם הצהיר: "אנחנו יכולים להפוך את זה לאחד המועדונים הטובים באירופה". בזמן שביתת השחקנים ב-NBA ב-2011, הוא גם שיחק בווילרבאן, בעבור משכורת המינימום במשק הצרפתי. "התנדבתי לשחק בצרפת", הוא סיפר אז. "אם הייתי חושב על הכסף הייתי הולך לסין. מה שהיה חשוב עבורי זה להחזיר לצרפת על כל מה שנתנה לי". בחלוף שלוש שנים הוא גם הפך לבעל המניות המרכזי ולנשיא המועדון, תוך כדי הקריירה המפוארת שלו ב-NBA, והודיע על הקמת קומפלקס חדש עבור המועדון. תחת TP9, וילרבאן זכתה בשתי אליפויות, כאשר בעונה שעברה היא זכתה בדאבל הראשון שלה מאז 1957. עד כאן הכל טוב יפה, אז עם כל הכבוד - מה למועדון הזה וליורוליג? למה וילרבאן כן ואחרות לא?
קשה להיכנס ליורוליג. תשאלו את הבחור בתמונה (אלן שיבר)
ברוכים הבאים
להיכנס ליורוליג זו משימה קשה, תשאלו את אורי אלון. הליגה שמיצבה את עצמה כטובה, העשירה והחזקה באירופה פועלת בסופו של דבר על בסיס עיקרון מנחה אחד: כסף. תחרותיות שווה כסף, כוכבים שווים כסף, רייטינג כסף. ואיפה נמצא הכסף? בשווקים הגדולים. וצרפת היא חתיכת שוק גדול.
הקבוצה הצרפתית האחרונה שהשתתפה ביורוליג, ונעלמה ממנו במהירות, היא לימוז'. אבל ג'ורדי ברתומיאו רוצה כבר זמן רב להחדיר את היורוליג לצרפת, והוא גם חשב בקול בעבר על הקמת קבוצה בפאריס. יש גם דיבורים על לונדון, ובראיה הרחוקה יותר (וכרגע לא ממש ריאלית) - אפילו בית אירופי ב-NBA, ובשביל זה, כמובן, צריך שווקים גדולים בערים גדולות. וילרבאן, עיר של 150 אלף תושבים בסך הכל, ממש לא עונה על הקריטריונים הללו, אבל בכל זאת משהו בה קסם לברתומיאו ולראשי היורוליג, שרואים את הפוטנציאל הכלכלי.
"אנחנו מתחילים מסע ארוך שיהפוך את וילרבאן לאחת ממעצמות הכדורסל האירופיות של העתיד", אמר ברתומיאו לאחר ההכרזה על צירוף הקבוצה ליורוליג. "אלה חדשות טובות עבור האוהדים הצרפתים, חדשות מצוינות לכדורסל הצרפתי וחדשות מדהימות גם לכדורסל האירופי. כשאנשים שאלו אותנו למה דווקא וילרבאן? ענינו שלתשוקה, למסורת ולשאפתנות של המועדון הזה היה משקל גדול. אין לנו ספק שזה יהיה סיפור הצלחה".
זה לא היה קל לה, לווילרבאן, לשכנע את מזכ"ל היורוליג. כי כמו שצוין בהתחלה, יש בה יותר מדי מן הרומנטיות ופחות מדי מן הקרירות העסקית. בתקשורת בצרפת פורסם שברתומיאו ניסה מספר פעמים לגרום לפארקר להשקיע בקבוצה מפאריס, משהו בסגנון העברת פרנצ'ייז מה-NBA, אבל כל הניסיונות הללו העלו חרס בכל פעם מחדש. "זה תמיד יהיה הבית שלנו, יש לנו קהל אמיתי", אמר על כך פארקר. "כבר חמש שנים שאנחנו צומחים, הכפלנו את מספר הצופים, אין לנו שום סיבה לעזוב".
ופארקר, למרות היותו כוכב NBA ומותג עולמי, דאג לשמור על הרוח והמסורת של וילרבאן. שני אחיו מועסקים במועדון: טי.ג'יי הוא עוזר המאמן, בעוד שפייר עובד במחלקת הנוער. חברו הטוב, שחקן הכדורסל לשעבר גאייטן מולר, הוא איש אמונו ונציג הבעלים, זה שאחראי על תפעול המועדון ברמה היומיומית. הגופיה מספר 4 תלויה על גג האולם פעמיים: בין 1965 ל-1986 היא שימשה את אלן ז'יל, שגם אימן אותה ובין 1993 ל-1999 את דילייני ראד, שהוביל אותה לפיינל פור אירופי היסטורי. חבר נוסף של פארקר, ניקולה באטום, הוא המנהל הספורטיבי - אם כי למהלך הזה דווקא היום מספר שיקולים נוספים. "אני שמח שהגענו לאן שהגענו בדרך שלי", אמר פארקר. "הסברנו להם את החזון שלנו ואת התכניות שלנו ואני שמח שהם סומכים עלינו ושהעבודה הקשה שלנו השתלמה".
פארקר עם באטום. מינה את החבר מהנבחרת להיות מנהל מקצועי (Getty)
הכל התחיל בטוני
אבל עזבו הכל, לסיבה המרכזית שווילרבאן נמצאת ביורוליג קוראים טוני פארקר. ברתומיאו אוהב שמות גדולים, ועם התרחבות הליגה ל-18 קבוצות, הוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון. הליגה רצתה להתרחב ולהתקבע בצרפת, ומה טוב יותר מקבוצה שבראשה עומד אייקון, אחד השחקנים האירופיים הגדולים בכל הזמנים. אבל עדיין, השיריון של וילרבאן הוא זמני.
ג'ורדי עדיין רוצה לבחון האם קבוצה מעיר יחסית קטנה, עם כל הכבוד לעומד בראשה, יכולה להחזיק מים. כי אם לא - יש לא מעט שעומדות בתור. אחת מהן היא וירטוס בולוניה, שכבר מתדפקת על שערי הכניסה. בסופו של יום, המטרה של היורוליג היא להגיע למצב שבו יהיו 16 קבוצות משוריינות באופן קבוע ועוד שתיים שיעלו בכל עונה מהיורוקאפ. כרגע ישנן 11 כאלה, כשהעתיד הקרוב עשוי לקבוע אם וילרבאן תהיה אחת מהחמש הנוספות שיזכו בחברות של קבע.
אבל בשביל לקבל את אותו רשיון, וילרבאן גם עשתה צעדים כלכליים משמעותיים. אחד מהם היה למכור 25% מהמניות לנשיא קבוצת הכדורגל של ליון, ז'אן מישל אולאס, כדי "להוכיח רצינות". בצרפת נטען כי החבירה לאולאס עזרה עוד יותר לראשי היורוליג לקחת את ההחלטה לצרף את וילרבאן למועדון היוקרתי. "יש לנו 50,000 אוהדים בכל משחק, והם התחברו מיד לרעיון ולטוני", סיפר אולאס. "זה אולי נראה גדול, אבל כל הרעיון הזה נולד בצורה ספונטנית וחלקה. זה מועדון גדול, אבל משפחתי. אני שמח לצאת לדרך המשותפת הזו ביחד". במהלך העונה הבאה אמור גם להיפתח הקומפלקס החדש, שיכלול אולם עם 10,500 מקומות ישיבה, אולמות אימונים ומרכז קניות.
בספטמבר האחרון, בוצע מהלך מסחרי נוסף. שמה של הספונסרית הראשית, LDLC, הוכנס לתוך הסמל של המועדון והצבע הירוק הקבוע הוחלף בשחור לבן, ובהתאם גם מדי הקבוצה. האוהדים מאוד לא אהבו את השינוי, אך המועדון הסביר בהודעה רשמית: "ירוק זה לא צבע שגורם לך לחלום". כדי לרצות את הקהל, נשמרה בסמל החדש האות V (המייצגת את וילרבאן), שהייתה בולטת בסמלים הקודמים, וכן המספר 4, שהיה שייך לאלאן ז'יל, השחקן האגדי, זה שגופייתו גם תלויה על גג האולם.
בינתיים, האודישן של וילרבאן נראה טוב. האולם, שמכיל 5,556 היה מלא בכל משחק ועל הפרקט הושגו אפילו ניצחונות מרשימים על צסק"א מוסקבה, באסקוניה, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. עונת הביכורים של הקבוצה של פארקר, לפחות בעשרת המחזורים הראשונים, היא הצלחה מסחררת, ומסר לראשי היורוליג שהם כאן כדי להישאר. הערב מול מכבי ת"א הם אנדרדוג מובהק, אבל מבחינת וילרבאן ופארקר העניין הוא לאו דווקא לנצח את מכבי, כי אם לפגוש גם בעונה הבאה, בזו שאחריה ובזו שאחריה. "אנחנו נמצאים בשלב שבו אנחנו מעצבים ביחד את העתיד של היורוליג", אמר ברתומיאו הקיץ. "ואני מאמין שווילרבאן תהיה חלק ממנו".