שלם זה יותר מחצי

בגילם, בשלב הזה בקריירה ולאור הדרך שעברו, המפגש בין רוג'ר פדרר לסטן וואורינקה ברבע גמר רולאן גארוס הוא דוגמא נפלאה לאירוע ספורט בו התוצאה לא תהיה חשובה יותר מסיפור הרקע. וגם: על משחק אחד שהיה בו כל מה שאפשר לבקש מטניס, ועוד קצת

אריאל כהן  04.06.19 - 11:20
תחילת כתבה

בדיעבד, אפשר להבין את עשרות האוהדים שנאספו מחוץ למגרש 1 ביום שישי האחרון ומחו על כך שהמפגש בין סטן וואורינקה לבין גריגור דימיטרוב (ששובץ במקור לסוזן לנגלן) הוזז משם. אולי גם הם הרגישו שדברים מיוחדים עומדים לקרות היכן שוואורינקה לא ידרוך בטורניר הזה. יממה לאחר מכן הסתבר להם שהמשחק מול דימיטרוב, שאכן היה נהדר, היה באמת רק מתאבן להמשך.

יש מעט מאוד רגעים כאלה בעונת טניס. רגעים בהם שני שחקנים שלא קוראים להם רוג'ר-רפא-נובאק-סרינה שותפים לערב שאפילו בעיני האוהדים הפחות מושבעים של הענף הוליד אולי את משחק הטורניר. וואורינקה וציציפאס עשו בדיוק את זה כשנתנו לנו 5 שעות ו-9 דקות של מלחמת עולם על החימר בפריז. 309 דקות בהן גם סיפור הרקע, הקלאסי בימים כתיקונם - כוכב מתבגר שחוזר מפציעה קשה פוגש את אחד הנסיכים הבאים של עולם הטניס - נשאר בצל מול קרב טניס כל כך איכותי ודרמטי.

לפרקים, שמינית הגמר שלשום נראתה כמו קרב בין שני אמני סיף. רגע אחד ציציפאס על הבייסליין, יוזם, משנה תבניות ראלי ומחפש את הרשת, בנקודה הבאה וואורינקה מזכיר לעצמו ולעולם כמה חבטות הקרקע שלו מפחידות, פותח את המגרש, יורה פצצות לעבר היווני ומסיים גם הוא ברשת, באלגנטיות ששמורה בדרך כלל לשווייצרי אחר. כמו בהצגת תיאטרון טובה, גם האוהדים במגרש הרגישו מעורבים מתמיד. רגע מתרגזים על ציציפאס בגלל מה שתפסו כמניירות לא ראויות, רגע מרימים מהקרשים את סטן שמצידו מחזיר לקהל ים של אהבה. אותו קהל שתמך בו באופן כמעט גורף בגמר 2015 בו ניצח את ג'וקוביץ'.

זה היה משחק של גברים. של לוחמים. של עוצמות. אמרנו אמני סיף, אבל נראה שוואורינקה וציציפאס לא החזיקו חרבות אלא תתי מקלע. חימר הוא המשטח שמסייע הכי פחות לשחקני התקפה, אבל זה לא מנע מהם לשחק על הקווים, לקחת סיכונים, ובלבד שהיוזמה תהיה בידיים שלהם. 75% מהנקודות של ציציפאס ו-72% מאלה של וואורינקה היו על המחבט שלהם (ווינרים/טעויות שכפו על היריב). כמובן שהמחיר היה טעויות בלתי מחוייבות שביצעו בעצמם (48 ו-55 בהתאמה), אבל במלחמה כמו במלחמה. כשיורים, לפעמים גם מחטיאים. היריות, כמו ההחטאות, הובילו למערכה חמישית שכל קלאסיקה בהתהוות חייבת לקבל.

"לסט אחרון אין שום קשר לטניס. זה עניין מנטלי ופיזי, לא יותר מזה", כתב פעם מישהו חכם בשם אנדרה אגאסי. ציציפאס, שרק לפני מספר חודשים נהנה מאוזלת היד של פדרר לשבור אותו למרות אינסוף צ'אנסים באוסטרליה, היה טוב מוואורינקה בסט החמישי כמעט בכל פרמטר חשוב (יעילות הגשה והחזרה, יחס ווינרים-טעויות) אבל לא ניצל בעצמו 8 ברייק פוינטס (מתוך 27 שהיו לו סה"כ). וואורינקה שבר כבר בהזדמנות השניה שהיתה לו ונקודת המשחק שלו - סלייס בקהאנד דאון דה ליין שכאילו דאה באוויר שעות ונראה כמו אאוט ברור עד לשניה בה פגע במשטח, היתה הדרך הכי סמלית לסיים משחק כזה.

כל מנצח בקרב הזה היה ראוי, אבל בסופו של דבר ניצח אותו טניסאי בן 34, שלקח 3 סלאמים בעידן הכי סגור ואוליגרכי בתולדות הענף ושנאבק כבר שנתיים לחזור למקומו הטבעי אחרי פציעת ברך קשה ושיקום מפרך. אולי בדיוק מהסיבה הזו, רגע אחרי שהשופט ירד מהכסא וקבע שהכדור האחרון תפס את הקו, לא רק הוא חייך אלא הרבה חובבי טניס ברחבי העולם.

***
רולאן גארוס 1999 יזכה לפסקה-שתיים בספרים שייכתבו על דברי ימי רוג'ר פדרר. בניגוד לפרקים אחרים, זה לא יהיה בגלל התוצאות. בגיל 17 בלבד, זה היה טורניר הגראנד סלאם הראשון בו השוייצרי נכנס להגרלה הראשית, תודות לכרטיס חופשי שקיבל מהמארגנים. "זה היה אימון לא רע לפט ראפטר", סיכם השדר את ההפסד של פדרר הצעיר ב-4 מערכות לאוסטרלי, בציטוט שהיה כל כך הגיוני אז ונשמע כל כך מוזר היום. אך העניין היותר מוזר, אולי יותר בלתי נתפס ממוזר, הוא פרט הטריוויה שהוזכר השבוע לא מעט בחוגי הטניס: באותו טורניר ב-99 שיחק גם טניסאי נורבגי בשם כריסטיאן רוד. 20 שנים חלפו, ויריבו של פדרר בסיבוב השלישי בפריז השבוע היה רוד אחר. קאספר רוד, בנו של כריסטיאן.

פדרר, כמעט מיותר לומר, הוא היחיד מבין 128 השחקנים מאותו רולאן גארוס שנותר טניסאי פעיל עד היום. בצומת ה-T ההיא, אי שם לפני מספר שנים בקריירה, הוא בחר ב"מסלול אגאסי" על פני "מסלול סמפראס" וכיוון לקריירה ארוכה ככל הניתן. למעשה, עם הזמן הולך מסתבר שלבטי הפרישה ההם היו לבטים בעיקר שלנו - אוהדים, תקשורת, פרשנים. בזמן שחיפשנו עניין וטייקים חמים, פדרר לא חיפש שום דבר שלא מצא קודם. "שמעתי שמועות על הפרישה שלי מ-2009", הוא סיפר לאחרונה בראיון. "אמרו 'בשביל מה עוד יש לו לשחק?', ואני שאלתי את עצמי בשקט מה לא בסדר עם האנשים האלה. הם באמת לא מבינים שלשחק טניס זה כיף?".

ככה זה כנראה. העולם הספורטיבי לוקח לעיתים כמובן מאליו את מה שלא צריך ומופתע ממה שאמור להיות ברור מראש. הנצחיות של רוג'ר פדרר היא דוגמא לחלקו הראשון של המשפט. עוד חודשיים ושבוע הוא יהיה בן 38. בגיל בו אדם ממוצע בעולם המערבי מחפש איזה ג'וב בהייטק, חיים שקטים ופתרון לא פולשני לבלט דיסק או שניים, הוא רוקד על מגרשי טניס מול עילויים פיזיים בני חצי מגילו. מה באמת יותר מרשים בחלק הזה של הקריירה שלו - האם זו איכות הטניס עצמו? האם העובדה שהטניס הזה, בשלב הזה, ממשיך להיות יעיל וכבר הביא לו עוד 3 סלאמים אחרי גיל 35? האם היכולת להישאר בריא היא בכלל הפלא האמיתי בסיפור? עצם הדיון במקרה של פדרר (קצת כמו סיפור הקאמבק אצל  וואורינקה) מעיד על כך שכל תוצאה בטורניר הנוכחי תהיה פחות משמעותית מהקונטקסט הרחב יותר.

***
3:22. זה הרקורד של פדרר מול החבר הטוב ערב המפגש ביניהם ברבע הגמר, אבל מ-3 הניצחונות של סטן כן אפשר ללמוד משהו חשוב: כולם היו על חימר (אחד מהם באותו שלב בצרפת ב-2015) ומאזן הסטים בהם עומד על 1:7 לטובתו. בדיוק מהסיבה הזו, כמות ההשפעה שתהיה למשטח עשויה בהחלט להיות פקטור מרכזי גם הפעם.

הנטיות וההרגלים ידועים וברורים. וואורינקה מרגיש נוח מאחורי הבייסליין, לא מעט בגלל חבטות הקרקע החזקות שלו שמסוגלות, גם משם, להיות אגרסיביות מאוד. הדרך השניה לקחת זמן מהיריב שלך
ולהרחיק אותו מהמגרש, לצד עוצמות חבטה, היא לעמוד על הבייסליין ולקחת את הכדורים מוקדם. זה כמובן מה שפדרר אוהב ורוצה לעשות תמיד. זה מה שהוא יכול לעשות בקלות יחסית על משטחים אחרים מול רוב היריבים, אך יותר בקושי על החימר, ומול יריב עוצמתי כמו סטן.

לכן, לצד איכות ודפוסי ההגשה/החזרה ויכולת העמידה בלחץ ברגעים החשובים (טיי ברייקים, נקודות שבירה והכרעה), שווה לשים לב גם לקרבות המיקום של השניים בראליז. אם הפעם פדרר יידחק אחורה מול העוצמות של היריב שלו, אם הבאונס והקופצניות שהחימר יספק לכדורים ימנע ממנו לקחת אותם מוקדם (בעיקר בבקהאנד) ויעביר אותו לתכנית ב' (סלייסים), וואורינקה בהחלט מסוגל לחגוג על כל כדור נטול קצב שיגיע אליו ולשים אותו על הקווים במהירות מפחידה. זה מה שהוא עשה ב-2015, וזה מה שהוא ינסה לעשות גם הפעם. בטח ובטח כשהוא יודע שהיריב שלו בילה 5 שעות ו-17 דקות פחות ממנו על המגרש עד כה בפריז.

***
במסיבת העיתונאים אחרי שמינית הגמר ולקראת הרבע, אחד העיתונאים זרק לוואורינקה: "רוג'ר מבוגר ממך", כאילו מחפש כותרת לפריוויו שעוד יצטרך להעביר למערכת. "נכון", ענה השוייצרי בחיוך. "אבל הוא גם שחקן יותר טוב ממני". עובדתית, זה נכון. האם וכמה זה יבוא לידי ביטוי היום? לשאלה הזו הרבה יותר קשה למצוא תשובה נחרצת.

הדפס