אולם ומלואו: הגביע הביתי של ירושלים

הכוח של הארנה, הפוקוס של עודד קטש וההברקות של בראון ותומאס, שנחשבו להחתמות שוליות מהזירה המקומית סידרו לירושלים את הגביע והראו שעזיבת אורי אלון הייתה רק מכה קלה בכנף. האוזמן מסכם את הגמר ומקווה שהאליפות לא תוכרע יותר באותו פורמט

שי האוזמן
שי האוזמן  15.02.19 - 11:00
תחילת כתבה

הפועל ירושלים אספה לעצמה אמש (חמישי) גביע מדינה חמישי בסיומו של שבוע דומיננטי ומרשים, שבו – יש לומר – לא באמת נתקלה בהתנגדות יוצאת דופן מצידן של שתי יריבותיה. יש בכך גם כדי ללמד על עוצמתן של הפועל חולון ומכבי ראשון לציון, אבל גם על איכותה, רמתה ומידת ההרתעה שהצליחה לייצר מחזיקת הגביע החדשה. כשהיא משחקת בבית.

קיץ 2018 היה המפחיד ביותר שחוו אוהדי ירושלים מזה שנים רבות. לאחר שהורגלו בפינוקים שהורעפו עליהם על ידי הבוס /שוגר דאדי אורי אלון, הרי שעזיבתו המפתיעה (עבורם) סימלה את החשש מחזרה לימים האפורים והבינוניים של תקופת הפרה-דוקטור. תקופה של לפני הכסף הגדול ותקציבי העתק. תקופת הפוסט ארקדי גיידמאק. והזכייה בגביע המדינה, אשר ממקמת את ירושלים לבדה במקום השני בטבלת הזכיות המצטברת של התואר הזה, משמשת מעין חותמת לכך שעזיבתו של האיש עם הכסף לא הייתה יותר מאשר מכה קלה בכנף. אוקיי, אז אולי מכה קלה ויקרה בכנף, אבל כזאת שמאפשרת למטוס האדום להמשיך לטוס בבטחה. לפחות כשהוא ממריא מהבית.

כשהיא מופעלת עם תקציב מוקטן, הצליחה הפועל ירושלים הנוכחית להעמיד סגל שחקנים מרשים בהרבה מכפי שצפו מרבית רואי השחורות בקיץ האחרון. ואולי, לכן, אין זה מקרי ששני השחקנים המשמעותיים ביותר בגמר הגביע מול מכבי ראשון לציון, שהשיגו את מדד היעילות הגבוה ביותר, היוו את שתי ההחתמות האפורות ביותר, על הנייר, של ירושלים החדשה. זאת שהצליחה לאסוף אליה, בכסף סביר, שני שחקני ליגה בדמות טיישון תומאס וג'קובן בראון.

בדומה לדן שמיר בחצי הגמר, גם גיא גודס תכנן את משחק ההתקפה שלו מול ירושלים בצורה כירורגית למדי. בדומה לחולון, גם ראשון לציון סימנה לעצמה את המיסמאץ' ההגנתי הבולט ביותר בהגנה של המארחת, וניסתה לרכב על החולשה הזאת. אז אחרי הנסיונות לייצר מהלכי גב לסל של גיא פניני מול תמיר בלאט בשני, חזינו אתמול במחשבה ללכת לאיגור קולשוב כשניסה להגן עליו הרכז הצעיר, המוכשר והבעייתי בצד שבו אמורים לשמור.

וגם בהמשך המשחק, כשהשתנו החמישיות והתערבבו הקלפים, חיפשה ראשון לציון את אי ההתאמות ההגנתיות מהן יכולה היא להרוויח. וככל שהלכה כירורגי יותר בדקות מסוימות (ואולי לא מספיק בדקות אחרות), כך נפגעה יותר. כי יש משהו בכדורסל של מיסמאצ'ים שעלול להוציא קבוצה משטף המשחק ההתקפי שלה. כך היה אתמול. ואין זה מקרי, על כן, שדווקא ביום שבו קלעה הקבוצה של גיא גודס טוב בהרבה מהממוצע של מחוץ לקשת שלוש הנקודות (32%), היא הסתפקה בתשעה אסיסטים בלבד.

אה, אבל לא רק בגלל הכירורגיה. גם בגלל ענייני חוק רוסי. אם דיברנו לפני רגע על הבניה של ירושלים, אז הבה ונקדיש פיסקה לבניית הקבוצה של יצחק פרי. מכבי ראשון לציון החליטה בקיץ האחרון להשקיע כספים גדולים, יחסית, בבניין הכוח הישראלי שלה. ושמה לא מעט צ'יפים על הכתפיים החסונות, יחסית, של איגור קולשוב, איתי שגב, עוז בלייזר ואדם אריאל. נו, אז במשחק גמר הגביע הצליחה לקבל כמה דקות טובות בהגנה (משגב ובלייזר) או בריבאונד, אבל התקשתה במקומות שבהם צריכים קצת כשרון. 3 מ-11 מהשדה לאיגור קולשוב מהווים המשך ישיר לתקופת רעה וממושכת ממנה סובל האיש שהגיע מפלורידה. תוסיפו לזה 0 מ-6 מהשדה של בלייזר + משחק התקפה רחוק מלהרשים של יתר האוחזים בתעודת זהות כחולה, כדי להעלות שוב את התהיה אם באמת קיים הבדל בתפוקה שמייצר שחקן ישראלי יקר לבין התוצרת שמנפק כל שחקן ישראלי אחר.

אז מכבי ראשון לציון הייתה רעה אתמול. אפילו רעה מאוד. 33% אחוזים עלובים משדה, מלווים ב-54% עלובים עוד יותר מהקו, מספרים רק חלק מהסיפור. דיימון סימפסון, האיש שעשה את ההבדל בחצי הגמר מול הפועל תל אביב, נראה אבוד לחלוטין במשחק הגמר ובעיקר הזיק התקפית, כששני הסלים שהצליח לכבוש (מתוך 11 נסיונותיו) הגיעו כשהמשחק כבר היה גמור וממזמן. וקרדיט גדול מכך מגיע להגנה של ירושלים המוכנה והמתואמת של עודד קטש.

היידה. זמן דוגמאות.

שימו לב כאן לטיפול ההגנתי של ירושלים, מול תרגיל שמיועד למקם את סימפסון כשהוא עם הגב לסל ובאמצע הרחבה. סימפסון חוסם לקולשוב ומסתובב מיידית כדי לייצר אופציית מסירה פנימה. ירושלים מגיבה יפה: ראשית, אין חילוף בחסימה ושנית, תומאס נכנס אל תוך קו המסירה פנימה. כשהכדור כבר מגיע לידיים המושטות של סימפסון, מתייצב לו במפתיע ליאור אליהו, כן כן, ודופק לו וואחד בלוק.

via GIPHY

להפועל ירושלים כבר היו ימים מרשימים יותר בצד שבו נוהגים להתקיף. נו, ביום שבו קבוצה קולעת שלשות באחוזים נמוכים מזו של מכבי ראשון לציון, אפשר להבין שקונצרט גדול לא היה כאן. וכל זה רק מעצים את היכולת של מחזיקת הגביע החדשה להפגין דומיננטיות כשהיא נבנית מאלמנטים הגנתיים איכותיים. כאלו שבאים לידי ביטוי בדברים שמביאים איתם לשולחן טיישון תומאס, אוונס ובאטלר, שאתמול הצליחו להדביק איתם גם את האחרים.

ועדיין, חלק לא מבוטל מהדברים היפים שהראתה ירושלים בהגנה הגיעו כתוצאה מביצוע ירוד ככלל וריווח בעייתי בפרט במשחק ההתקפה של ראשון.

למשל כאן, כשקמרון לונג מקבל את הכדור שנמסר אליו מידי המילטון. ברגע קבלת הכדור המרחק בין לונג לבין בלייזר ושגב, או ליתר דיוק בין לונג לבין השומרים של בלייזר ושגב – ובמיוחד לפלדין – מייצרים עבור האחרון את האופציה להושיט ידו ולגעת בכדור, בדרך לדאנק מרשים בצד השני.

via GIPHY

סיימנו עם ענייני הגנה? עכשיו קצת התקפה.

זה לא היה משחק התקפי ענק של הפועל ירושלים, ולמרבה הפלא היא אפילו הפסידה בקרב הנקודות בהתקפה מתפרצת ליריבתה הכתומה (8:12 לראשון). ועדיין, יש משהו ביכולת של ירושלים להעניש מיידית בצד השני, במיוחד במשחקי הבית שלה, שמייצר הרתעה לאורך כל המשחק.

למשל כאן, כשתומאס הנייד (והמצוין) משתלט על כדור חוזר בהגנה, בדרך לארבעה כדרורים ולייאפ קל בצד השני.

via GIPHY

ועכשיו קצת על כשרון. קבוצה שמסוגלת להעלות מספסל המחליפים את ג'קובן בראון ואת ג'יימס פלדין היא קבוצת כדורסל מוכשרת. ולא רק כשהיא מתמודדת מול יריבה טיפוסית מהליגה שלנו. אפשר אולי להתייחס לכך כאל גימיק, אבל נצחון בסדר גודל של 12:49 בנקודות ספסל על יריבתה מהווה נוקאווט ממנו קשה מאוד להתאושש. רגע, בעצם נוקאאוט היא מכה ממנה כלל לא ניתן להתאושש, לא?

פלדין הוכיח בקריירה שלו וגם בירושלים שהוא יכול לקלוע גם ממהלך של חסימה וגם כשהוא עובד עם הכדור בתוך פיק אנד רול. גם אתמול ראינו מספר דוגמאות יפות לכך. כאן, מסיים פלדין בשלשה אדירה מהלך שנקרא POST UP PLAY, קרי תרגיל מסודר, בבחינת ברירת מחדל, שמתחיל ברגע שהכדור נמצא אצל שחקן כשגבו אל הסל. שימו לב לחסימה של בלאט ג'וניור לפלדין ברגע שהכדור בידיים של ליאור אליהו. ושימו גם לב, אם ממש בא לכם, לתגובות האיטיות של השחקנים בכתום שאמורים לשמור, כולל לאיתי שגב שמבצע בדרך שני חילופים הגנתיים.

via GIPHY

כאן ולאחר חסימת פיק אנד רול של תומאס, מנצל פלדין את המרחק שנוצר בין סימפסון שמראה עזרה גבוהה לבין לונג שממתין לתורו לקבל בחזרה את פלדין כמשימה הגנתית. החרך שנוצר בין לבין הוא די והותר לקלע ברמה של פלדין.

via GIPHY

בראון, שעובר עונה לא פשוטה, היה במשך שני ערבי הגביע שהתקיימו השבוע סוג של שובר שוויון. כזה, שעם כל הכבוד לתרגילים התקפיים, חסימות, ריווחים ותזמונים, שמסוגל לקחת את הכדור ולהניח אותו בטבעת. לבד. בלי עזרה. בדיוק מה שצריך כדי לנצח במשחקים על התואר.

למשל כאן, כשחילוף הגנתי לאחר פיק אנד רול שלו עם אוואנס מפגיש אותו עם איתי שגב. שימו לב לדרך שבה מקפיא בראון את שגב, בין הכדרור השני לבין השלישי, ועוד כשהכדור ביד החלשה שלו, בדרך לטיול קליל לסל מול עזרה הגנתית שבוששה מלהגיע.

via GIPHY

וכאשר תמיר בלאט, הרכז הפותח והדומיננטי, מסיים לו עוד משחק בו היה רחוק מלהרשים (מדד יעילות פלוס 2 בלבד ומדד פלוס מינוס שלילי), היה בראון האופציה הטובה והאיכותית יותר, גם כששיחק בעמדה מספר אחת וגם כשהיה לצידו של מוביל הכדור המרכזי.

ועכשיו פסקה אחת על המאמן. ב-NBA נהוג למדוד נקודות שמגיעות לאחר פסקי זמן כבסיס להעריך יכולתו של מאמן לשרטט תרגיל. בעיני, אגב, זהו מדד שמעדיף את הטפל על העיקר ושמייחס חשיבות יתר למהלך נקודתי. מצד שני, ניתן לראות לא אחת את מידת ההשפעה של מאמן בדקות הראשונות לאחר היציאה מחדר הלבשה. כלומר בתחילת משחק ותחילתו של הרבע השלישי, כאשר השחקנים עדיין זוכרים את שנאמר להם. הפועל ירושלים התייצבה לשבוע הגביע כשהיא קבוצת הרבע הראשון והשני הטובה בליגה. ואת הגביע הזה היא לקחה בזכות דומיננטיות אדירה דווקא ברבע השלישי. גם מול חולון וגם מול מכבי ראשון התפוצצה הקבוצה של קטש וסגרה עניין מוקדם. ולאו דווקא בזכות עליונות טקטית בלתי נתפסת, אלא בזכות היכולת שלה לאסוף את עצמה, להכין עצמה ולצאת למגרש כשהיא אגרסיבית וממוקדת.

וחלק בלתי נפרד מהיכולת של ירושלים להראות אגרסיבית וממוקדת מגיע משני הלוחמים הוותיקים שלה, ליאור אליהו ויוגב אוחיון. כן כן, כתבתי לוחמים ואליהו באותו המשפט ולא מחקתי, גם לאחר קריאה שניה ושלישית.

להפועל ירושלים מודל 2018/19 סיכוי לא מבוטל לארח עוד שני פיינל פורים. גם את זה של ליגת האלופות וגם את זה של מנהלת ליגת העל בכדורסל. ומשם היא גם שואבת את הסיכוי המרכזי לזכות העונה בתואר נוסף. אחרי שגם מכבי ראשון זכתה ב(סוג של) תואר העונה, כשהיא מארחת, סביר להניח שהפייבוריטית לזכייה בגביע אליפות המדינה, שיתקיים בקיץ הקרוב, היא זו שתצליח לסיים במקום הראשון לאחר שלושה סיבובי ליגה. ואם לוקחים בחשבון את האפשרות הסבירה ולפיה עתידה ירושלים להתחמש בקרוב בישראלי העונה לשם אמארה סטודמאייר, הרי שמצבה רק הולך ומשתפר.

נו, אז היה אחלה של שבוע גביע. למרות התוצאות הצפויות במשחקיה של הפועל ירושלים, יש משהו בקסם הזה של משחקי הדחה שמצליח לייצר עניין מוגבר. ככה בדיוק אמור להיראות מפעל גביע. וככה בדיוק לא אמור להיראות הקרב על אליפות המדינה. ועל כן, יש רק לקוות שמפעל הפיינל פור אשר יכריע את זהות אלופת המדינה, בסוף עונת המשחקים 2018/19, יסמל את הפעם האחרונה שבה מוכרעת בישראל האלופה על בסיס גביע. כי יש לנו כבר גביע, אז למה עוד אחד?

הדפס