שרה בספרדית: דיאנה רדמן הגשימה חלום

בגיל 16 היא העדיפה את החיים הסוערים של ניו-יורק על הכדורגל, אך מפגש אקראי שינה את חייה. דיאנה רדמן עלתה לישראל, הפכה לשחקנית נבחרת והגשימה חלום. רגע לפני שהיא מפרסמת את ספר השירה הראשון, תעשו היכרות עם השחקנית בעלת שלושת התארים

יזהר קישון
יזהר קישון  17.01.15 - 10:00
תמיד בתנועה (קרמר-ג'ונסון)
תמיד בתנועה (קרמר-ג'ונסון)
תחילת כתבה

כשדיאנה רדמן הייתה בת 16, אי אפשר היה לדמיין שתחזור לשחק כדורגל. ילדה מופרעת שכזו, שחיה במרכז ניו יורק, עבדה כדי-ג'יי במנהטן – חגגה כל הזמן ו"חיה בסרט" לדבריה. כמה שנים לפני כן, הדברים נראו אחרת: מאמן שראה אותה בתור ילדה הביא אותה אל התוכנית לפיתוח אולימפי של ארצות הברית, אך דיאנה איבדה עניין. החיים מחוץ למגרש נראו מושכים יותר.

אבל החיים, כולנו כבר יודעים, מכינים לנו תוכניות משל עצמם. באוניברסיטה קיבלה מלגת אתלטיקה מלאה, ומפגש אקראי אחד שינה את חייה מחדש: "הכרתי שחקן עבר, רובי יאנג, שהיה אגדה בהפועל חיפה. לא שיחקתי כמה שנים, והחלטתי לקפוץ לאימון של הגברים. פתאום הכל חזר אליי – ההתרגשות, השמחה, חופש התנועה על המגרש. רובי גרם לי להצטרף לקבוצת הנשים וב-3 השנים הבאות עשיתי הכל כדי לפצות על הזמן האבוד מחוץ למגרשים".

אחרי שנה מוצלחת, בה שברה רדמן את שיא הבישולים, הגיע רגע משמעותי נוסף הקשור ברובי יאנג. שחקן העבר גילה שהשחקנית יהודייה ובת למשפחה ישראלית, העלה אותה על מטוס ושלח אותה לישראל, "להתאמן עם הנבחרת רק לכמה שבועות", לדבריו ולדבריה. "הייתי המומה מההזדמנות, אבל מהר מאוד הבנתי שאלו החיים שהייתי אמורה לחיות", מספרת ומוסיפה: "ישראל הייתה התחלה חדשה נפלאה לקריירה ולחיים שלי".

דיאנה שיחקה כמה שנים במכבי חולון, לפני שחזרה לליגה בארה"ב לפני כמה שנים. נכון לעכשיו היא לא בטוחה אם תחזור לשחק בליגה הישראלית, אבל זוכרת לטובה כל רגע מאותם ימים. במשך שנים עקבו אחריה מספרד ומאנגליה, אך ענייני ויזה ושכר מנעו את המעבר, עד שהגיעה שנת 2014.

"התחלתי את השנה עם מבחנים ביוסטון. אחרי 12 דקות במשחק קדם העונה נפצעתי ונאלצתי להיעדר מהמגרש לזמן רב. בתקופה זו, אלופת אנגליה שלחה לי הצעה ולאחר שבועות של משא ומתן וסגירת החוזה, ההתאחדות האנגלית לא אישרה לי לקבל אשרת עבודה (הדירוג של ישראל היה נמוך מדי בדירוג פיפ"א) וחזרתי לנקודת התחלה", מספרת רדמן על הימים הלא פשוטים שעברו עליה: "זמן קצר לאחר כן, חתמתי באלופת פורטוגל והייתי אמורה להצטרף למסע שלהם בליגת האלופות, אבל אבוי, שוב חוק מרפי. גם כאן היה מכשול אחר באשרת העבודה שלי ונאלצתי (שוב) לשבת בחוץ עד דצמבר. הרצון שלי לשחק היה מעבר לכל דמיון והייתי חייבת להתמיד ולהמשיך באימונים בעצמי".

השנה הסתיימה, ויכול מאוד להיות שגם המזל הרע של דיאנה נגמר. לפני כשבועיים חתמה בסנטה טרזה מהליגה הבכירה בספרד. הקבוצה הייתה נואשת לשחקנית כמוה, והעובדה שתוכל לשלב לימודים באוניברסיטה המקומית בזמן שהותה בעיר בדאחוז עשתה את שלה. "למרות שביליתי את רוב חיי כספורטאית, אני שקועה באקדמיה. יש לי תואר ראשון באנגלית, תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר ראשון בפיתוח עירוני", מספרת רדמן על התחביב הנוסף.

מעבר לכך, השחקנית מתמחה גם בכתיבה ושירה (עובדת על הספר הראשון שלה), ובניהול משברים וטראומה. כשהיא לא על כר הדשא, היא עובדת בבריאות הנפש. "כששיחקתי בקליפורניה (אלופת ארה"ב עם פאלי בלוז בליגת הנשים) עבדתי בבית חולים פרטי המטפל במבוגרים וצעירים הסובלים מטראומה וגם עם ילדים עם הפרעות דו-קוטביות, וספורטאים המתאוששים מפציעות או מקריירה שהסתיימה".

לסיכום, מספרת רדמן על הליגה אליה הצטרפה ועל הרצונות והשאיפות: "בסופו של דבר אני רוצה לייצג את כדורגל הנשים של ישראל בצורה הכי טובה שאפשר ואני מקווה שהכניסה לליגה הספרדית תפתח את הדלת לשחקניות נוספות בעתיד. הליגה הספרדית טכנית, בדיוק כמו בגברים. לוקחים את הכל ברצינות ולקבוצות יש אוהדים 'שרופים'. פחות מ-24 שעות אחרי שחתמתי, הוצפתי בהודעות מעיתונאים ואוהדים והיו מאמרים בעיתונים שדנו איזה סוג של שחקן אני. ממוצעי הקהל נעים סביב ה-1,000 אוהדים למשחק (שזה, בעצב, יותר מהקהל שמגיע למשחקי נבחרת הנשים)".
הדפס