אהבה נכזבת: הסיבות לכישלון של ארגנטינה

ההווה אפור והעתיד לא מבשר טובות. מה עובר על האלביסלסטה?

טל עוזיאלי
טל עוזיאלי  08.07.19 - 16:22
תחילת כתבה

באנגליה המציאו את הכדורגל, בארגנטינה המציאו את אהבת הכדורגל. החלק הראשון של המשפט הוא עובדה שמעטים יתווכחו על תקפותה והיסטוריונים יכולים לשלוף בקלות אסמכתאות שיאששו אותה. החלק השני הוא סובייקטיבי ומבוסס אך ורק על חוויותי משנים לא מעטות של צפייה ומעקב אחר כדורגל. מה שיפה כל כך בארגנטינה הן שיחות העומק על כדורגל. האדם שאתה מדבר איתו - גברים ונשים - לא רק יספר לך לאיזו קבוצה הוא שייך, זה יקרה בהרבה מדינות, אלא ידבר איתך על ההיסטוריה של הקבוצה, על הקלאסיקו שלה, אגדות עבר, האצטדיונים שנזנחו, האזור שממנה היא צמחה, ולקינוח ישיר לך מספר שירים מהיציע.

לארגנטינה תמיד היו שחקנים שגיבו את השיגעון. מראדונה, קאניג'ה, באטיסטוטה, דייגו סימאונה, רדונדו, אורטגה, סאנטי, גז'ארדו, פיוחו לופס, פבליטו איימר, קמביאסו, סאביולה, טבס, קרספו, די מריה, היגוואין, אגוארו, ליאו מסי. אבל למרות כל הכישרון שנוזל משחקני ההתקפה של ארגנטינה בשלושת העשורים האחרונים, משהו לא דופק במדינה השניה בגודלה בדרום אמריקה, שלא זכתה בטורניר משמעותי מאז 1993. שתי מדליות זהב אולימפיות לא באמת מנחמות יותר מדי אנשים ממערב לריו דה לה פלאטה, ולמרות שהנבחרת הגיעה לגמר המונדיאל ב-2014 ולשני גמרי קופה, כל מי שעיניו בראשו מבין שארגנטינה, המדינה וענף הייצוא המוביל שלה, נמצאים בבעיה.

חורחה ואלדאנו, שזכה עם מראדונה במונדיאל 1986, ניסה להסביר את הכישלון לאחר ההפסד לצרפת בשמינית גמר המונדיאל בקיץ האחרון. "כל כך הרבה דברים פגומים בארגנטינה עד שאנחנו כבר לא יודעים מה בדיוק פגום", כתב מי שלעיתים מכונה פילוסוף הכדורגל, "אמרנו שלום ונפרדנו מההיקסמות מהמהלך היפה, וקיבלנו בברכה עולם שבו הוובוס (ביצים) חשובים יותר מכישרון. איבדנו את הרחוב שעיצב את הכדורגל שלנו בעבר ולא ידענו מה להעמיד במקומו, בניגוד למדינות כמו גרמניה וספרד. יש עוד משתנים במשוואה - משברים כלכליים, כאוס במוסדות השלטון, שחיתות נרחבת של אלו שניהלו את הכדורגל. גם העולם לא סייע, הגלובליזציה הפכה אותנו ליצואנים. גם שחקן בינוני מאוד רחוק שלושה שערים ממכירה לאירופה".

דבריו של ואלדאנו מקבלים משנה תוקף כשבוחנים את הרקורד של פאולו דיבאלה בנבחרת הלאומית. אחד השחקנים הכי מוכשרים בכדורגל העולמי כבר בן 25 ובכל זאת פתח רק בחמישה משחקים רשמיים במדי הנבחרת. השחקן שסיים את עונת 2017/18 עם 22 שערים וחמישה בישולים במדי יובנטוס בליגה, לא נספר במדים הלאומיים. הבלוף שכל כך הרבה אנשים הפריחו לחלל האוויר, שדיבאלה ומסי לא יכולים לשחק ביחד, התנפץ לרסיסים ב-37 הדקות הראשונות מול צ'ילה. זה היה אמנם רק המשחק על המקום השלישי, אבל זו גם הייתה התצוגה המשוחררת והחיובית ביותר של נבחרת ארגנטינה בעשור האחרון.

זה מפתיע שכשנותנים לשחקנים די טובים כמו מסי, אגוארו, דיבאלה, פארדס ולו צ'לסו לשחק ביחד יוצא משהו טוב, לא? ואז הגיעה הדקה ה-37 ומהלך אלים ומכוער, בתוספת שיפוט חלש מאוד (כמו בכל הקופה), הוביל לשני כרטיסים אדומים ולהרס המשחק. ארגנטינה איננה צרפת שיכולה להרשות לעצמה להשאיר כוכבי על על הספסל או מחוץ לסגל. אין לה מספיק כישרון. ולצד דיבאלה כדאי גם לציין את מאורו איקארדי שכבש 102 שערים בליגה האיטלקית בחמש העונות האחרונות ומסתכל על חולצת הנבחרת עם משקפת.

הדבר הלא פחות משמעותי, שכמובן מתקשר לטענה הקודמת, היא העובדה שבהתאחדות הארגנטינאית נמצאים האנשים שהכי פחות מתאימים לתפקיד. מבין 32 הנבחרות שהעפילו למונדיאל האחרון, נדמה לי שארגנטינה עשתה את ההכנה הגרועה ביותר. הם ערכו משחק מבחן אחד, מול ההרכב השלישי של האיטי, ועל הפראסה עם ישראל, משחק שהמאמן והשחקנים התנגדו לו, אין טעם לדבר. צרפת לעומת זאת פגשה את אירלנד, איטליה וארה"ב, וברזיל התמודדה עם קרואטיה ואוסטריה. גם ההכנה של פנמה, שכללה משחקים נגד צפון אירלנד ונורבגיה, הייתה רצינית הרבה יותר. בחירת המאמנים לנבחרת הלאומית והאשראי שניתן להם הם הצד השני של אותו מטבע שמאבד מערכו.

אם זה לא מספיק, גם העתיד של האלביסלסטה לא מבשר טובות. בין 1995 ל-2007 הנבחרת עד גיל 20 זכתה חמש פעמים במונדיאליטו, אלא שמאז המעיין יבש. ב-2009 ו-2013 היא כלל לא העפילה לטורניר, ובשלוש האליפויות האחרונות הישג השיא שלה היה שמינית הגמר. בטורניר האחרון, שהסתיים לפני פחות מחודש, הבעיות שעליהן דיבר ואלדאנו צפו אל פני השטח. ארגנטינה אמנם סיימה ראשונה בבית המוקדם, אבל בשמינית היא הפסידה למאלי העדיפה והמחסור בשחקנים מוכשרים ואתלטים זעק לשמיים, למרות הניצוצות שהגיעו מכיוונם של אסקיאל בארקו וחוליאן אלבארס.

כמובן שלא הכל אבוד עבור ארגנטינה. המדינה שייצגה את העתיד עבור לא מעט אירופים במאות ה-19 וה-20 והוציאה מתוכה כמה מגדולי הספרות, הכלכלה והכדורגל, יכולה וצריכה לחזור ולהיות אימפריה של כדורגל. ההחלטה השערורייתית של הקונמבול (ההתאחדות הדרום אמריקאית) אפשרה להם לשבור את בצורת התארים כבר בקופה של הקיץ הבא. אבל בשביל שינוי רדיקלי צריכה להתחולל מהפכה אמיתית. לשיר את ההימנון בגרון ניחר או לשחק עם עוד קצת וובוס לא יספיק. כך המרחק בין ארגנטינה לנבחרות הבכירות רק יילך ויגדל.

*פורסם בבלוג של טל עוזיאלי - 'אמש בטריבונה'

הדפס