כדורגל בצל המוות: צפו בתכנית על ליגת טרזין

הרעב הכבד, החולי והכדורגל שהיווה מפלט זמני מהמציאות. הסרט "ליגת טרזין" מנציח את זכר השחקנים והצופים ששאבו תקווה עד שנשלחו אל מותם. צפו בתכנית המיוחדת ליום הזכרון לשואה (מתוך 5GOLD)

מערכת אתר ערוץ הספורט  05.05.16 - 10:00
תחילת כתבה

לא מעט סיפורים מחברים בין הספורט לבין הימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה. אחד מהם, הוא סיפורה של ליגת כדורגל ששוחקה בגטו טרזיינשטאט (טרזין, צ'כיה) על ידי שחקנים מקצוענים וחובבים שנכלאו בו בגלל יהדותם. בין השנים 1942-1944 התקיימו מאות משחקים במגרש מאולתר בחצר אחד הקסרקטינים, לעיני אלפי צופים שבאו לשכוח לזמן קצר את הרעב הכבד, המצוקה, החולי והמוות, וכל זאת תחת אימת הטרנספורטים ששלחו אותם ל"מזרח", אל מותם הוודאי.

התוכנית מתוך אולפן מיוחד ששודר בערוץ 5GOLD לכבוד ערב יום השואה

משחק הכדורגל נוצל על ידי הנאצים לטובת סרט התעמולה שצולם בגטו בקיץ 1944, ובקטע בתוך סרט זה, מצא עודד ברידא את דודו, פאבל ברידא (Pavel Breda) משחק בליגה. ברידא, שהתארח באולפן המיוחד וסיפר את סיפורו, יצא למסע וחקר כיצד הגיע לשם ומה סוד קיום הכדורגל בגטו. במסע הזה מצא את עצמו עוסק בנושא השואה, עד כדי מעבר לניהול מוזיאון שואה. בסרט, שצולם באירופה, ברידא מראיין שחקני ליגה ששרדו את השואה, עוקב אחר תופעות של שימוש בדימויי שואה בכדורגל של היום, כמו בדמותה "איאקס" אמסטרדם והיו"ר היהודי שלה, הנחשבת לקבוצה "יהודית" ובוחן את המקום של הכדורגל בחיי המיעוטים באירופה המודרנית.

הסרט, ליגת טרזין, מטפל בשימוש בכדורגל הן בתעמולה והן בחינוך ללימוד השואה ומשמש כיד זכרון לשחקני ליגה טרזין וצופיה שנשלחו אל מותם, רבים מהם ילדים שכתבו וציירו בהתלהבות את גיבוריהם בעיתונות הילדים בגטו. אהבת הכדורגל הינה הגורם המשותף – לקורבנות של אז ולאוהדים של היום, שהפכו את המשחק לספורט הפופולארי ביותר בעולם. אהבת הכדורגל היא זאת שהובילה את יוצרי הסרט להקדישו לחללי "ליגה טרזין".

אחד מהאורחים באולפן, אברהם גרנט, הוא בנו של מאיר ז"ל, ניצול שואה. גרנט ימונה לנשיא עמותת "מעמקים", הפועלת להנצחת זכרון השואה: "מביקוריי ברחבי העולם אני חש לצערי שזכרון השואה הולך ומתפוגג. זהו מצב שאסור להשלים עמו. כשניפגשתי עם הדור השלישי והרביעי של ניצולי השואה התפעלתי מהרצון האדיר שלהם לעסוק בנושא ולכן אני שמח להיות שותף למפעל חשוב זה.

"היום, בגיל מבוגר, ניצולי השואה מתמעטים ברחבי העולם. הם סבלו לאורך חייהם וסובלים עד היום. מצער לחשוב כי בעתיד הקרוב לא יהיה אף ניצול שיוכל לספר את הזוועות אשר ארעו. הזכרון בעולם אט אט הולך ודועך, וברצוני לנצל ביחד עם הדור הצעיר את חלון ההזדמנויות הקיים במעבר בין הדורות על מנת שזכרון השואה אינו יעלם בעוד מספר שנים וגם ישמש לחינוך וללימוד לקחים. הגענו לקו האדום שממנו אין דרך חזרה"

הדפס